שופטת בימ"ש השלום בחיפה אילת דגן קיבלה תביעתה של הנדסאית ארכיטקטורה, ששימשה כאדריכלית וילה מרוקאית בקיסריה, בה צולמה התכנית "קחי אותי שרון" כנגד הבעלים, וחייבה אותו לשלם לה סכום של 406,952 ₪. הסכום כולל כולל שכ"ט עבור עבודתה וסכום של 30,000 ₪ בשל נזק לא ממוני – בגין הפרת זכויות יוצרים ( copyright) חלקית והפגיעה ועוגמת הנפש שנגרמה לה, עקב פרסום הוילה במגזין "בנין דיור", בלא שקבלה במסגרתו קרדיט. זאת, בצרוף שכ"ט עו"ד בסך 40,600 ₪.
השופטת קבעה כי הבעלים היה חסר תום הלב וחסר הגינות בסיסית והתנהגותו כלפיה היתה צרת עין, כאשר שלל בפני המגזין כל מעורבות של אדריכל בתכנית. יחד עם האמור קבעה, כי אין בעבודתה משום יצירה אדריכלית המוגנת תחת דיני זכויות היוצרים בגין היותה העתקה של מבנים בעלי מוטיבים מרוקאיים, שנשאבו מספרות מרוקאית מסורתית וכי הפריטים היחודיים יובאו ע"י בעל הבית.
נגד המגזין "בנין דיור" דחתה השופטת את התביעה בגין הפרת זכויות היוצרים, מאחר שלא נפל כל פגם בהתנהלותו וכי אין זה תפקידו לשמש "שופט חוקר".
הרקע לתביעה:
בתחילת 1999, הזמין הנתבע, עודד בן זאב את הגב' צברית שפאן, הנדסאית ארכיטקטורה בהכשרתה, לתכנן ולעצב עבורו וילה מפוארת בסגנון מרוקאי במגרש בו עמד בנין שרכש בקיסריה.
לטענת צברית, היא השקיעה שעות עבודה אינטנסיביות בתכנון ועיצוב המבנה שהפך לשם דבר. לאחר סיום הבניה הגיעו פניות רבות מגורמים שונים המעוניינים לצלם ולבקר בוילה, כולל תוכנית הטלוויזיה "קחי אותי שרון" שצולמה בה וכן פורסמה כתבה בגיליון מס' 91 ממאי 2004 של מגזין "בניין ודיור".
בכתבה במגזין "בנין ודיור" לא מוזכר שמה ותרומתה של התובעת לעיצוב ויותר מכך, בעל הבית עודד בן זאב, הכחיש כל מעורבות של אדריכלית בעיצוב המבנה. לטענתה, מבירור שערכה במגזין, הסתבר כי במהלך הראיון נשאל עודד מי האדריכל והשיב, כי קיבל יעוץ אדריכלי כלשהו חסר חשיבות ולאחר שנשאל שוב ושוב אמר כי לא היה בכלל אדריכל והוא עשה הכל בעצמו.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום זכויות יוצרים וקניין רוחני
התובעת תבעה שתי תביעות- האחת לתשלום שכ"ט בשל התכנון שהנתבע לא שילם לה עד היום והשנייה נגדו ונגד מגזין "בנין ודיור" בשל הפרת זכויות יוצרים שלה, בכך שלא נתנו לה את הקרדיט עבור תכנון ועיצוב הוילה, בכתבה שפורסמה במגזין.
ביחס למגזין בניין ודיור, טענה התובעת כי המגזין התרשל בכך שבכתבה שפרסם, לא בדק כראוי למי זכויות היוצרים על הנכס ולא פרסם את שמה כיוצרת המבנה. לדעתה היתה חובה על המגזין לבדוק בעצמו מי המתכנן לאחר שהנתבע הכחיש קיום מעורבות אדריכלית ומשלא עשה כן הוא שותף לגזל זכויותיה שנעשה ע"י הנתבע .
לא נפל פגם בהתנהלות המגזין
השופטת אילת דגן קבעה שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכחת עצם זכויות היוצרים על המבנה (להבדיל מתוכניות ההגשה לצורך קבלת היתר), ולחלופין ואם קיימת זכות, הרי זו הופרה בחלקה ע"י עודד בן זאב , אולם לא נפל כל פגם בהתנהלות המגזין.
נקבע, כי הדרישה למקוריות של היוצר לצורך הגשמת התכלית של זכויות היוצרים, מהווה דרישה מהותית הכרחית לצורך קביעת הזכות. התרומה המקורית לא נבחנת לאור התוצאה הסופית אלא לאור המקור שלה , היינו האם מדובר באידאה או רעיון יצירתי מקורי שאינו קיים עדיין. המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ וזמן או כשרון כדי ליישם רעיון של מישהו אחר. עוד ציינה השופטת, כי הגנת החוק ביחס ליצירת אמנות אדריכלית מוגבלת לאופי האמנותי של המבנה. לא די בתכנון בית כדי שיחשב יצירה אלא יש צורך בסממן מקורי–אמנותי פרי מחשבתו של בעל היצירה ושלו בלבד. השופטת דגן קבעה, כי הבנין אינו "מעשה אדריכלות אומנותי" שכן מדובר בהעתקת מבנים שנבנו במרוקו ושאיבת רעיונות עיצוביים מספרים על בניה מרוקאית מסורתית.
כן נקבע כי, המחשבה והבאתם לארץ של כל הפריטים היחודיים היא של הנתבע, לרבות ריצוף, טיח, קשתות מרוקאיות אופיניות, מזרקה, דלתות ומשרביות(מחיצות) מעץ . הוא גם זה שהביא את בעלי המקצוע בהם טייחים ורצפים שיבצעו את ההנחה המיוחדת של האריחים וכל אלו, אחרי שצברית סיימה את חלקה בתכנון .
שרותיה של התובעת נשכרו לפי ההסכם בינהם למטרות: "ייעוץ, תכנון מוקדם, סופי, מפורט, פיקוח עליון על ביצוע עבודות בניה... לעבודות הרחבה ושיפוץ... בסגנון מרוקאי" .
העבודה אינה יצירה אדריכלית
השופטת ציינה, כי אין חולק כי עודד אינו בעל השכלה/הכשרה מקצועית בתחום האדריכלות וברור שלא יכול היה להכין לחתום ולהגיש תכניות לרשויות ותכניות לביצוע. תכנון האלמנטים המבניים, גודל המפתחים ומיקומם, התאמת הפרופורציות של הקשתות, מיקום החדרים וגודלם ועוד - בוצעו ע"י התובעת ומאליו ברור שלא ניתן לבנות בית בישראל ללא אדריכל. לכן ברור שהיה אדריכל בפרויקט, וברור שבלי התכניות שהכינה לא היו הדברים קורמים עור וגידים וממומשים מהכוח לפועל.
לכן ראוי היה כי הנתבע עודד בן זאב ייתן לה קרדיט על פעולותיה ותרומתה המקצועית בעת שהתראיין לכתבה. עם זאת אין בעבודתה משום יצירה אדריכלית המוגנת תחת דיני זכויות היוצרים ואם יש בכלל למישהו זכות יוצרים על הוילה לא נראה שהזכות שייכת דווקא לה.
עובדתית הוכח, כי הנתבע הוא זה שפנה למגזין וביקש לפרסם כתבה על הוילה והיה לו עניין כמי שעיסוקו קניית בתים ושיפוצם לפרסם עצמו.
היה מקום לתת קרדיט
השופטת דגן קבעה כי תשובתו למגזין לפיה לא היה מעורב כל אדריכל אינה אמת. נראה כי התעקשותו לא להזכיר את שמה של צברית כמתכננת וחוסר הנכונות ליתן לה את הקרדיט על חלקה נבע מצרות עין, וחוסר הגינות בסיסית, לצד רצון לקדם את עצמו בפרויקטים כאלה עתידיים באופן שכל העבודה תעבור דרכו תוך חסימת פניה עצמאית לאדריכל.
בצומת דרכים זה קבעה השופטת דגן, כי יש להבחין בין חוסר תום הלב של הנתבע לבין היעדר כל פגם בהתנהגות המגזין. באמירת דבר שהוא יודע שאינו נכון, עודד בן זאב פגע בתובעת וגרם, אם לא לנזק בר הוכחה, לנזק בלתי ממוני של עוגמת נפש ועל כן יש לחייבו בפיצוי בסך 30,000 ₪.
שונים פני הדברים ביחס למגזין. אין חולק כי למגזין לא היתה ידיעה לפיה צברית ביצעה את התכנון האדריכלי בוילה.
השופטת קבעה, כי לא קיימת חובה למגזין לבצע חקירה עצמאית בשאלה מי היה האדריכל לאחר שבעל הבית אמר שלא היה אדריכל או שהיה אדריכל בעל תרומה שולית ולא היה נכון לגלות את שמו. השופטת דגן קבעה כי בכל מקרה התובעת לא הוכיחה עצם גרימת נזק וממילא לא את גובהו ובכלל נקבע כי במכתב למגזין ויתרה על זכות התביעה נגדו.
סופו של דבר, השופטת דגן קבלה את התביעה נגד עודד בן זאב לשכ"ט והחזרי כספים והתביעה בזכות יוצרים התקבלה בחלקה בלבד נגדו, ונדחתה נגד המגזין "בנין ודיור".
לתשומת הלב: נושא זכויות היוצרים בישראל מוסדר כיום בחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. החוק נכנס לתוקף ביום 25/05/08, ולכן על התביעה שהוגשה בשנת 2004, ביחס לאירועים משנת 99-2003 חל חוק זכות יוצרים, 1911 ופקודת זכות יוצרים).
רוצים לקרוא את פסק הדין? תקדין - פסק דין
(ת"א 14955/04 שפאן צברית נ' עודד בן זאב)
