פרשת מרגלית צנעני מעוררת שאלות, שהתשובות להן לא תמיד ידועות בקרב הציבור הרחב, כך למשל: מהי עבירת סחיטה באיומים? מה קו הגבול בין עצה ואזהרה לבין סחיטה באיומים? לפניכם הסברים ומחשבות בנושא.
עבירת סחיטה באיומים
החוק קובע, כי : "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים".
מלשון החוק עולה, כי ניתן לעבור עבירת סחיטה באיומים לא רק באמצעות אמירות מפורשות אלא גם באמצעות התנהגות או בכל דרך אחרת המטילה אימה בדיוק כפי שהתביעה סבורה שאירע במקרה של מרגלית צנעני.
כלומר, אין חובה כי אדם יגיד לאחר בצורה מפורשת מה יקרה לו אם לא יעשה (או ימנע מעשייה) את מה שדורשים ממנו.
איך מבחינים בין מתן עצה או אזהרה לבין סחיטה באיומים?
המשימה לעיתים אינה פשוטה כלל, במיוחד כשאין אמירות מפורשות של הסוחט. במקרה של מרגלית צנעני, כפי שציינה התביעה בכתב האישום, ישנן רמיזות ישירות ועקיפות שמבחינת התביעה נחשבות למאיימות. כאן מוטלת מלאכה לא פשוטה בכלל על בית המשפט, לקבוע האם מדובר בהתנהגות מאיימת שמטרתה הייתה סחיטת אטדגי לבצע את אשר מרגלית צנעני רצתה וחפצה בו או שלא.
הפסיקה קבעה מספר מבחנים לבחינת קו הגבול בין סחיטה באיומים לאזהרה או עצה.
ההלכה היא, כי יש להבחין בין 'איום' כמשמעו בעבירות סחיטה באיומים ואיומים לבין עצה או אזהרה שאינן באות בגדר העבירות הללו.
הפסיקה קבעה, כי גם אם האדם שלעברו כוונו הדברים לא ראה בדברי הסוחט משום איום אלא בגדר 'טיפ' או 'עצה טובה' – אין בכך למעשה כדי לשלול את האפשרות כי בתוכן הדברים ובנסיבות בהן נאמרו היה כדי להטיל פחד בלבו של אדם סביר.
בית המשפט קבע, כי אין לבדוק את קיומה או אי קיומה של עבירת סחיטה באיומים על פי מבחנים טכניים. לא ניתן לצפות כי הסוחט באיומים יכריז בפני המאוים על כוונתו לעבור עבירה זו. המבחן נותר בעיקרו אובייקטיבי .
עם זאת, ההקשר של המעשה עשוי ללמד על כך שהאמרה המרומזת מהווה באופן ברור סחיטה באיומים.
מבחן נוסף שמטרתו לבדוק האם התקיימה עבירת סחיטה באיומים ע"י אדם, הנו מבחן ההקשר. על פי המבחן יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר. השנייה, מי אמר. השלישית, מדוע אמר. מבחן ה'מה' מתמקד בשאלת מעשה העבירה. כמובן, ניתן לבצע פעולת איום גם ללא מילים אלא באמצעות סימנים או התנהגות אחרת. אולם, ללא מעשה – אין עבירה. מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה"מדוע" מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים – מה, מי ומדוע – על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום. במובן זה, המבחנים הינם משולבים.
האם מרגלית צנעני תורשע בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום?
התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל.
מחד, לדעת התביעה מדובר בעבירות של סחיטה באיומים.
מאידך, עיון בחלקים נכבדים של כתב האישום מעלה קושי רב לקבוע שאכן מדובר באיומים שמטרתם סחיטה. לשם כך יש לשמוע את עדי התביעה ולהבין את הקונטקסט במסגרתו נאמרו הדברים, או הרמיזות או ההתנהגות וכן לשמוע את השיחות שהוקלטו ע"י המשטרה בשלמותן.
ספק נוסף עולה מקביעת התביעה, כי כוונת צנעני היתה להפחיד את אטדגי באמצעות מראהו ונוכחותו של מיכאל חזן בקרבתה.
אטדגי , סוכנה של מרגלית צנעני, עובד עימה בצמידות שנים רבות ומכיר את חבריה ומכריה. אם נאשם 2, מיכאל חזן, הנו ידיד קרוב של מרגלית צנעני, הרי הוא היה בסביבתה גם בתקופות אחרות ומן הסתם אטדגי ידע זאת והכירו, ואולי אף היה ביניהם קשר ושיחות שהתקיימו שלא בנוכחות ובידיעת מרגלית צנעני. גם נושא זה צריך להיבדק היטב על ידי ההגנה.
* עו"ד דנה שביט עוסקת במשפט פלילי ובדיני תעבורה
