תאונה יכולה לקרות לכל אחד כמעט בכל רגע, בין כנהג, ובין כהולך רגל. לעיתים באשמת הנהג, ולעיתים באשמתו של אחר.
כולנו נוהגים ברכב כשאנו מעבירים תחנה ברדיו, מחלישים את המזגן, מחפשים משהו חשוב בתיק ומפהקים. כאשר פעולה כזו מסתיימת בלא כלום, הרי שיש בה יותר מזל מכל דבר אחר. היא אינה בשליטתנו המלאה, גם אם היינו רוצים להאמין אחרת.
אבל, אם באותה שנייה היה מחליט ילד לקפוץ לכביש אחרי כדור, הרי שהייתה מתרחשת תאונה עם נפגעים, אולי קטלנית, כאשר אנחנו בבחינת הנהג הפוגע- עבריין תנועה.
עד כאן האחריות משותפת במידת מה. חובת זהירות מסוימת חלה גם על הולך הרגל, ואם הוא מחליט לזנק לכביש בין המכוניות החונות, הרי שלא תמיד נוכל למנוע את הפגיעה. זו המציאות.
לעצור או לברוח?
מכאן, האחריות חלה על הנהג בלבד, אדם מול מצפונו. נהג שנסע ופגע בטעות באדם- מה עליו לעשות במקרה כזה? האם לעצור בצד ולהושיט עזרה, או 'להלחץ' ופשוט לברוח?
אי עצירה משמעה- 'הפקרה' בלשון החוק, 'פגע וברח' בלשון העם. חשוב להדגיש, כי יש חובה לעצור, תמיד. יש חובה לגשת ולהושיט עזרה. אין אפשרות אחרת.
תאונות 'פגע וברח' הפכו לאחרונה למכת מדינה. האם מדובר בגזירה משמים?
עבריינים ופושעים בחיים, עשויים להתנהג כך גם בכביש. מכאן, שאין להתפלא אם ישאירו אדם מוטל על הכביש לאחר שפגעו בו, ויברחו.
איך זה קורה לאדם בעל פרופיל נורמטיבי, הבן של השכן, אולי אפילו השכן עצמו, שמעולם לא הזיק לזבוב? איך הוא הופך ברגע אחד לחיה חסרת רגשות, לאחר? מסתבר, שדברים כאלו קורים.
הרי ניתן להניח בסבירות גבוהה, שגם הנהג הבורח, החשוד אשר דרס למוות את לי זיתוני בת ה-25, בעצמו לא הבין איך קורה דבר כזה, והיה מוכן להישבע שבמקרה שהיה צריך לדמיין לעצמו תרחיש כזה, היה בוחר להישאר. ובכן, מה יכול להיות ההסבר לבריחה ולהפקרה?
ההסבר הפסיכולוגי והביולוגי
הפסיכיאטר, ד"ר אילן קוץ', לשעבר ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיר, מציג תיאוריה שונה, קשה לעיכול.
על פי ד"ר קוץ', יש והמילה 'בחר' בהקשר של בריחה מהמקום, אינה מדוייקת. לטענתו, לתופעה יש הסברים פסיכולוגיים וביולוגיים הקשורים זה בזה, ושאינם בהכרח באים בגדר בחירה חופשית.
פסיכולוגית, דווקא אדם נורמטיבי, בוגר ואחראי, המבין את גודל האסון, עשוי לחוות טראומה שכמעט ומשתווה לזו של הנפגע, ואשר גורמת לניתוק ורגרסיה רגשיים.
משכך, הרי שגודל האיום והבהלה גורמים להחלק הרגשי של המוח להשתלט, כמו אצל ילד המפחד להתפס. הסיטואציה חזקה מכפי שהוא מסוגל לעכל, ומבחינתו, היא לא קרתה, או שיעשה הכל בכדי לא להתפס. יברח וישקר, כמו ילד.
ביולוגית, מוכח שהמוח בנוי בצורה היררכית, כאשר האונה התבונית, השופטת, הבוגרת, האחראית, הולכת ומתפתחת עם הגיל.
במצב של אירוע טראומתי קשה, החלק הרגשי במוח מתפרץ בחוזקה, מדכא את החלק התבוני, ומונע ממנו מלתפקד כמצופה מבגיר. האדם מונע רגשית, כמו חיה.
במצב זה, הרי שנמצא את הנהג יושב ברכב, הלום ואובד עצות.
דווקא במצב פחות קיצוני, סביר שהנהג יברח מהמקום ומבמציאות שקרתה בו.
יש לציין, כי ע"פ ד"ר קוץ', בחלוף זמן, אדם מצפוני עשוי לפתח תופעות שונות, כמו רגשות אשם קשים ודיכאון, עד כדי ביצוע מעשים שיביאו לגילוי המעשה באופן עקיף, ואף ישיר.
לדעת כותב שורות אלו התיאוריה הזו בעייתית, שכן ניתן להניח, שאף אחד לא יוצא מביתו בכוונה תחילה לדרוס, אבל יש מקום לדרוש מכל אחד שהיה מעורב בתאונה, בין אם הוא אשם או לא, שקודם כל יחיש עזרה.
ההתייחסות להיבט הפסיכולוגי מוטלת לפתחו של בית המשפט הדן בעבירת הפקרה, ועליו לקבוע, בכל מקרה ומקרה, כמה מודעת ובת שליטה היתה החלטת הנהג, עת נמנע מלהגיש לנפגע עזרה.
מה קובע החוק?
סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה קובע, כי הסתלקות נהג פוגע ממקום התאונה, יכול שתיחשב כהפקרה גם ללא ידיעה של נהג כי פגע באדם אחר. העונש שנקבע בפקודה בגין הפקרה הינו תשע שנות מאסר.
לאחרונה עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק המבקשת להעלות את העונש לארבע-עשרה שנה. כן אושר תיקון, לפיו תוטל אחריות גם על נוסע ברכב, שאינו הנהג, אם לא פעל לעצירת הרכב, והוא צפוי לעונש מרבי של עד שבע שנים, או כמחצית מהעונש שיוטל על הנהג.
האם בריחה יכולה להיות פתרון?
מבחינה מעשית, בריחה לאחר פגיעה בתאונה היא טיפשית ביותר. היום, בעידן הטכנולוגי, כמעט שלא תיתכן אפשרות להתחמק ממקרה כזה ללא כל עקבות. הדפיקה בדלת תבוא, היכן שלא יסתתר הנהג הפוגע, והמקרה האחרון בו נדרסה למוות לי זיתוני ז"ל, מלמד שגם חו"ל לא רחוק מספיק.
אירוניה נוספת היא, שלא אחת מסתבר, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינת הנהג, ולאחר חקירה, יסגר התיק נגדו ללא הגשת כתב אישום.
דווקא הבריחה מהמקום והפקרת הנפגע, הן שיביאו על הנהג את העונש ממנו כל כך פחד.
* הכותב הוא מנהל פורום תעבורה בפורטל משפטי. לאתר של עו"ד דודי דויטש
עוד בנושא:
פגע וברח: התקבלה הצעת חוק ששולחת נהג בורח ל-14 שנים
