המקרה הטרגי של אדווה מרים ז"ל מעכו מעלה שאלות בנושא מצוקת הורים במאבק בתופעת החרם בבתי הספר. עו"ד יאיר מושיוב, עורך דין פלילי בכיר בעל ותק של כ-20 שנות ניסיון, מסביר אילו כלים עומדים לרשות ההורים ומה מחייב החוק.
חובות בית הספר על פי חוק
משרד החינוך קבע מדיניות ברורה להתמודדות עם אלימות במוסדות חינוך. זכויות הורים ותלמידים נקבעו בחוזר מנכ"ל, לפיו התלמידים זכאים להגנה מפני כל סוג של אלימות, בין אם מצד תלמידים אחרים או מצד הצוות החינוכי.
בית הספר מוסמך לנקוט באמצעים משמעתיים, כולל השעיה זמנית או קבועה של תלמידים פוגעים, ובמקרים חמורים נדרש לערב את המשטרה או רשויות הרווחה.
יש מקרי אלימות שמטופלים במסגרת בית ספרית בלבד. אלה כוללים אלימות מילולית חמורה, הטרדות על רקע מיני ואלימות פיזית קלה שאינה דורשת טיפול רפואי. במקרים אלה, הצוות החינוכי נדרש לעצור את האירוע, לקיים שיחות בירור, ליידע את ההורים והמחנך ולטפל בנושא ברמה הכיתתית תוך שמירה על פרטיות המעורבים.
מקרים חמורים יותר, כמו אלימות חוזרת, בריונות מתמשכת, או הטרדות מיניות חוזרות, מחייבים דיווח לפיקוח בנוסף לטיפול הבית ספרי. במקרים אלה ניתן להשעות תלמידים לתקופות ארוכות יותר ולשקול צעדים נוספים כמו הרחקה לצמיתות או התניית השתתפות בפעילויות בית ספריות. אירועים חמורים במיוחד, כמו סחיטה, פרסום תכנים מיניים, אלימות הדורשת טיפול רפואי או שימוש בנשק, מחייבים דיווח מיידי למשטרה או לרשויות הרווחה. במקרים אלה יש לתמוך בתלמיד הנפגע ולהשעות את התלמיד הפוגע.
חובת דיווח אלימות
לגבי אלימות מצד עובדי הוראה, יש הבחנה בין מקרים קלים יותר, כמו פגיעה מילולית, שמטופלים במסגרת בית הספר והפיקוח, לבין מקרים חמורים כמו פגיעה פיזית או מינית, המחייבים דיווח לרשויות. בכל מקרה של פגיעה מצד מורה, יש להגן על התלמיד ולשמור על פרטיותו, תוך טיפול מערכתי מתאים במורה הפוגע.
עו"ד יאיר מושיוב, האם יש פה פוטנציאל לתביעה?
"בראש ובראשונה, יש להבהיר כי האחריות הפלילית בישראל מתחילה רק מגיל 12 ומעלה. ילד בן עשר שביצע עבירה פלילית אמנם אינו יכול להיות מואשם בפלילים, אך במקרים מסוימים יש דרכים רשמיות ומסודרות להתמודדות ומסגרות מיוחדות לטפל בו. הכוונה היא שאם ילד בן עשר או 11 הוא אלים או מסוכן באופן שמחייב התערבות - יש למערכת כלים גם לזה.
"במקרה של הילדה שסבלה מהתעללות חברתית מתמשכת, היא כבר היתה בת 13 וכנראה גם הילדים שפגעו בה בזמן האירועים שהובילו לטרגדיה. באופן תיאורטי, אם מי מהמעורבים עבר עבירה פלילית – בין אם מדובר באלימות פיזית ובין אם באיומים או הטרדות - הרי שאלו הן עבירות פליליות לכל דבר".
לדברי עו"ד מושיוב, יש להבדיל בין בריונות, שבה תלמידים פוגעים באופן פעיל ומכוון בקורבן, לבין התנהגות מכוערת שמתבטאת בנידוי, התעלמות או יחס משפיל. "בעוד שבריונות אקטיבית יכולה להגיע לכדי עבירה פלילית, ההתנהגות המכוערת אינה מוגדרת ככזו ולכן אינה נאכפת מבחינה חוקית. במקרים כאלה, האחריות מוטלת לא רק על בתי הספר אלא גם על ההורים של הילדים המעורבים.
"המודעות והעירנות למצבים שכאלה, אם כך, חייבות להיות גבוהות יותר אצל כולנו. מערכת החינוך חייבת לשים דגש רב יותר על כך, להקדיש לנושא זמן ומשאבים, לקיים שיעורים ושיחות בנושא לפחות אחת לשבוע או מפגשים חודשיים. ילדים צריכים להבין שלמעשים שלהם יש השלכות חמורות, לא רק במילים פוגעניות אלא גם בפעולות שמובילות לפגיעה ממשית".
איך אתה מגדיר בריונות?
"בריונות אינה מתבטאת רק במכות, אלא גם במילים. דיבור אכזרי, עלבונות ונידוי חברתי הם צורות של אלימות לכל דבר. עלינו כחברה להכיר בכך ולפעול בהתאם כדי למגר את התופעה.
"כאשר מדובר בקללות או באמירות פוגעניות שאינן אסורות בחוק, הן אינן נחשבות לעבירה פלילית. מצד שני, אם מדובר בהשפלות סדרתיות ומתמשכות שמטרתן לפגוע, להציק, להקטין או לדכא, הן יכולות להיחשב כטרור מילולי, מה שעשוי להיכנס תחת קטגוריית עבירה פלילית. עם זאת, האכיפה בנושא זה נמוכה ורחוקה מלספק, ואם אין אלימות פיזית או השפלה בוטה כגון הפשטה או צילום מבזה והפצתו, כנראה שהטיפול במקרים אלה יסתכם בשיחות בלבד עם הילדים המעורבים".
לדברי עו"ד מושיוב, במרבית המקרים, משטרת ישראל לא תפתח או תשקיע בחקירה פלילית מסודרת לילד ש"רק" השמיץ מישהו או דיבר אליו בצורה פוגענית, גם אם זה נעשה לאורך זמן ובצורה מכוונת. "החוק לא מטפל בכך באופן פלילי, אלא מתייחס לכך כאל עניין חינוכי וחברתי. למעשה, גם חרם אינו נחשב לעבירה פלילית, למרות השפעותיו הקשות על הקורבן. אמנם לא כל מקרה של התנהגות חברתית פוגענית מאפשר אכיפה פלילית, אך בהחלט יש לבדוק ולחדד את גבולות המותר והאסור".
מה לגבי קבוצות וואטסאפ שכל מטרתן להכפיש ילד מסוים?
"יצירת קבוצת וואטסאפ שמטרתה להחריג ילד מסוים אינה עבירה פלילית בפני עצמה, אך אם כל מטרתה ותכניה מוקדשים לפגיעה בילד מסוים, אנו נכנסים לשטח אפור שמתקרב לעבירה פלילית.
"ככל שהתוכן של הקבוצה מכיל השמצות, פגיעות והשפלות כלפי אותו ילד, המצב משתנה. אם בקבוצה נכללים מסרים ספציפיים ומכוונים כמו 'בואו נשפיל אותו', 'נפגע בו' או 'נעשה לו כך וכך', עלול הדבר להגיע לרמה של עבירה פלילית ממשית.
"מעבר לכך, כאשר מתכננים פעולה מזיקה כלפי ילד, הדבר עשוי להיחשב כ'הסתה' ואף 'קשירת קשר לביצוע עבירה', שהיא עבירה חמורה גם בקרב בגירים. אפילו אם שם הקבוצה מכוון לפגוע ולהשפיל, כמו למשל: 'הקבוצה נגד בר', 'כולנו שונאים את בר' או 'בר המגעיל', אזי מדובר בכוונה להזיק או להרע, מה שגם כן עשוי להיחשב לעבירה פלילית.
"במצב דברים שכזה, יש לשים לב לא רק לעצם קיומן של קבוצות החרמה, אלא בעיקר לתוכן שלהן ולמטרתן. יש צורך במעקב אחרי מי שפתח אותן, מי שמוביל בהן את השיח הפוגעני ומי שמעורב בהן, על מנת למנוע מצבים של פגיעה חמורה בילדים. המודעות לנושא והטיפול בו הם המפתח למניעת התופעה או לפחות לצמצומה ולשמירה על סביבת חברה ובית ספר בריאה ומכבדת יותר.
"כך או כך", אומר עו"ד מושיוב, "תמיד יש לבחון את המשמעות והנסיבות. לעתים מדובר בסכסוך אישי או בתגובה לאירוע מסוים, ולא בהכרח בהתנהלות שיטתית של החרמה והתעללות. ייתכן שילדים פתחו קבוצה כדי לבודד תלמיד מסוים מתוך תחושת תסכול, אך ללא כוונה לפגוע בו פיזית או נפשית באופן חמור. עם זאת, כאשר ישנה מגמתיות, עקביות ותכנון – קשה להתעלם מהנזק המצטבר".
צעדים משפטיים - מה ניתן לעשות?
לדבריו של עו"ד מושיוב, "במקרים רבים כאשר התעוררה פרשה של בריונות ברשת, הילדים העלימו את הראיות המפלילות אך עם זאת, ניתן לשחזר את המידע דרך צילומי מסך, שכן לא פעם חלק מהפגיעה עצמה כוללת שליחת צילומי מסך לקורבן, במטרה להמחיש לו עד כמה הוא דחוי. הודעות כמו 'תראה איך כולם נגדך', 'אף אחד לא רוצה להיות איתך', 'כולם שונאים אותך' וכדומה – כל אלה הן צורות של אלימות מילולית שניתן לאתר ואף לעשות בהן שימוש משפטי".
עו"ד מושיוב מוסיף: "כאשר מדובר במקרה נקודתי, כמו ילד שלא הוזמן למסיבה או לחוג מסוים, אין בכך עבירה פלילית. אולם, כאשר יש דפוס חוזר של ביזוי והשפלה, במיוחד אם הוא מלווה באיומים או בפגיעה בפרטיות, המצב משתנה. לדוגמה, צילום תלמיד בתנאים מביכים, כמו בשירותים או בשיעורי התעמלות, והפצת התמונות במטרה לבזות, לפגוע, לסחוט או להשפיל, מהווה עבירה פלילית חמורה.
"ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד, במיוחד תחת לחץ קבוצתי. ילד שבאופן עצמאי לאו דווקא היה משתתף בפגיעה עלול להצטרף לחרם מתוך חשש להפוך בעצמו למטרה הבאה או אפילו מרצון להשתייך ולא להיות חריג בעצמו. כוחו של ההמון או 'אפקט העדר' מוביל ילדים לשתף פעולה עם מעשים שהם עצמם אינם שלמים איתם".
אחריות משרד החינוך
האחריות איננה רק של הילדים הפוגעים אלא גם של הוריהם ושל צוות בית הספר. כאשר תלמידה מגיעה למצב כה קיצוני של מצוקה עד שהיא מתכננת במודע לפגוע בעצמה, סימן שהתהליך התרחש לאורך זמן רב והוא איננו פעולה ספונטנית או נמהרת. אם היא שיתפה את הוריה בתחושותיה והביעה מצוקה, מדובר בקריאה לעזרה שלא זכתה למענה מספק. מדובר במערכת שלמה שכשלה בזיהוי מצבה הנפשי ובמניעת ההידרדרות.
"החלק המצער הוא", אומר עו"ד מושיוב, "שבמקרים רבים המחנכת, היועצת, המנהלת והמורים אינם פועלים באסרטיביות מספקת או בכלל כדי לעצור את ההתעללות בזמן. האחריות למניעת התופעה מוטלת עליהם לא פחות מאשר על ההורים, ויש צורך בנקיטת צעדים ברורים למיגור התופעה עוד בתחילתה".
מעורבות ההורים ובית הספר
"קיימות מסגרות חינוכיות רבות שבהן צוות ההוראה מאוד מעורב, מסביר להורים בתחילת השנה וגם במהלכה שאסור להם להתעלם או לתת יד לתופעות של חרם ובריונות", אומר מושיוב. "ישנה הבנה ברורה כי קבוצות נסתרות, התעללויות פרטניות וחרמות הם מצבים חמורים שיש לטפל בהם מיידית. אין חובה, כמובן, שכל תלמיד יאהב את כולם או שכל ילד יהיה אהוב ואהוד באותה מידה, וזה אף טבעי שיש ילדים שפחות מצויים במרכז החברתי. עם זאת, יש הבדל משמעותי בין מצב שבו ילד אינו פופולרי מסיבה טבעית לבין מצב שבו הוא מוחרם בצורה אקטיבית.
"כאשר הורה משוחח עם ילדו, עליו לברר מה מתרחש בכיתה: האם קיים תלמיד שהם מתייחסים אליו אחרת? האם נוהגים להתרחק מילד מסוים? האם בארגון אירועים כיתתיים, כמו ימי הולדת או מפגשים חברתיים, יש תלמידים שנשארים בחוץ? יש להקפיד שכל ילדי הכיתה יהיו חלק מהאירועים, ואם מדובר במפגש של בנות בלבד לדוגמה, אז צריך לוודא שכל הבנות מוזמנות ולא מנדים בכוונה ילדה מסוימת. במקרים חריגים ונקודתיים, ייתכן שילד או שניים לא יהיו חלק, אך אם מדובר ביותר משליש מהקבוצה, למשל, שנותר מחוץ לאירוע והדבר כבר הפך לתופעה ולא למקרה חריג, ייחשב הדבר ללא רצוי, אשר מעיד על בעייתיות ומצדיק התערבות הורית.
"יש לזכור כי ילד בגיל 12, 14 או אפילו 17 הוא עדיין ילד. בדיוק כפי שאיננו מצפים ממנו לחתום על חוזים משפטיים או לקחת אחריות על נושאים הרי-גורל, כך גם בנושא החברתי – האחריות היא של ההורים, ולו בפיקוח ובהפגנת בגרות מסביב. הורה צריך להיות מעורב ולשדר לילדיו מסר ברור: 'לא אצלנו'. אין מקום לחרמות ואין לקבל התנהגות שמבודדת ילדים אחרים.
"אם יש צורך, ההורים יכולים להשקיע מעט יותר – כבר הפקתם אירוע או פעילות לילדכם והזמנתם את מרבית הכיתה? תשקיעו עוד כמה שקלים על בילוי משותף שיכלול גם את שאר הילדים, וזו אחריותכם לדאוג שהפעילות תתאים לכולם. הבעיה היא שהורים רבים אינם מעורבים מספיק, ויש כאלה, לצערנו, שאף מצדיקים ומנציחים את התופעה".
האם ניתן לתבוע הורים שילדם הוא בריון?
"אם, למשל, בנך מציק לבני, ואני פונה אלייך שוב ושוב בנושא, אך הוא ממשיך להתנהג בבריונות – האם יש לי כלי משפטי כמו תביעה ישירה מולך? עם כמה שזוהי תשובה לא אהודה, צריך לבחון כל מקרה לגופו", מסביר עו"ד מושיוב.
"מבחינה תיאורטית, תמיד אפשר להגיש תביעה. השאלה היא האם תביעה כזו תחזיק מעמד בבית המשפט. במקרה שבו ניתן להוכיח שילד מסוים הוא הדמות הדומיננטית שמובילה את החרם, פותח קבוצות נסתרות ברשתות החברתיות, מפיץ מידע פוגעני ומסית ילדים אחרים – אז בהחלט עשויה להיות עילה לתביעה. במקרים מסוימים ניתן להראות שהילדים האחרים לא יזמו את החרם אלא נדחפו אליו על ידי הילד הבריון או הדומיננטי. במצב כזה, ייתכן שיהיה בסיס משפטי לתביעה, אך בכל מקרה, תמיד מומלץ לאסוף ראיות מצולמות וכתובות ולהיוועץ בעו"ד המתמחה בתחום.
"אני באופן אישי אמנם לא נתקלתי במקרים שבהם הורים נתבעו כספית בגין התנהגות ילדיהם בהקשר הזה, בשונה מחקירה פלילית. עם זאת, ככל שהילדים צעירים יותר, קל יותר לטעון שהאחריות מוטלת על ההורים, כיוון שהם אמורים לפקח על ילדיהם. מנגד, בגילאי 16-18 מטבעם של בני הנוער, ההורים פחות מעורבים. גם אם הורה רוצה להיות מעורב, בני הנוער לא בהכרח ישתפו פעולה ובמקביל יש לזכור את פרטיותם".
(איור: שאטרסטוק)
