הסדר הטיעון בעניין מרגול - האוויר יצא מהבלון המנופח?

מרגלית צנעני התארחה בכל בית במדינת ישראל לאורך שנים רבות. היא כיכבה כשופטת בתכנית "כוכב נולד", וחוברו אודותיה מערכונים מפורסמים, שצחקו על דמותה הססגונית ועל לשונה המתגלגלת.
אותה לשון מתגלגלת, הושיבה אותה לבסוף גם על ספסל הנאשמים, המכובד הרבה פחות מהכיסאות עליהם ישבה באולפני הטלוויזיה.

הפרסום: דבשו ועוקצו
היום, שאיפתו של כל ילד היא להיות מפורסם. הזמרת המפורסמת טעמה עד כה מדבש הפרסום, אך דומה שבחודשים האחרונים, היא הבינה עד כמה מחודד וכואב גם עוקצו.
העיתונים וכל כלי התקשורת זעקו את דבר מעצרה בכל מהדורה במשך מספר שבועות. מאמרים אודות המעצר התפרסמו בכל מקום. משפטנים מלומדים צקצקו בלשונם בכל רשתות השידור ושיוו לדבריהם נופך דרמטי, תוך שהם מסבירים עד כמה חמורה היא עבירה של סחיטה באיומים.

הגברת צנעני הושוותה לברוני פשע מפורסמים. שמה הוזכר בצוותא חדא עם דמויות פחות אומנותיות ממנה, בהקשרים מאד לא מחמיאים. המשטרה ביקשה שוב ושוב להאריך את מעצרה משל הייתה באמת ברונית פשע. כל דיון בבית משפט יצר מאמרים וכותרות חדשות, אודות חומרת העבירה.

לא מדובר במעשים פליליים חמורים
מה רבה הייתה ההפתעה, נוכח פרסום כתב האישום שהוגש לבסוף נגדה. מי שהתעכב לקרוא את מילותיו, הבין שהיה קרבן למערכת של הונאה מתוחכמת שמכרה עיתונים וזמן פרסום ברשתות הטלוויזיה. מעשים פליליים חמורים – לא מצא הקורא.

משטרת ישראל נוהגת תדיר לפרסם את מעלליה והצלחותיה. כל חקירה מתוארת על ידה בחומרה יתרה והיא ממהרת לקשור לראשה כתרים – עוד בטרם שוזפות את הראיות עין שיפוטית, או עין של סניגור.

בית המשפט כשל במלאכתו?
מי שצריך היה להתרשם פחות מהתיאורים המפליגים בחומרתם של השוטרים, הם בתי המשפט. בתי המשפט חשופים לחומר החקירה. בניגוד לסניגורים ועיתונאים – בית המשפט יכול היה להיווכח בכך, שהכותרות בהן עושים העיתונאים שימוש "אינן מחזיקות מים".

בית המשפט שחזר והאריך את מעצרה מדי פעם (לאורך שבעה עשר ימים), צריך היה להוציא את האוויר החם מהבלון שניפחו המשטרה והתקשורת. בדרך כלל בית המשפט יודע לעשות זאת , אך למרבה הצער, לא זאת הפעם.

מי שמופיע כל יום באולמות בתי המשפט במשך שנים רבות, יודע אל נכון, שמעצר של שבעה עשר ימים  מצדיק בדרך כלל הגשת כתבי אישום חמורים הרבה יותר. עסקינן או בברוני פשע שנעצרים לתקופות כה ארוכות, או בפרשה חמורה ביותר, שדורשת חקירה מאד מורכבת.

אף לא אחד מאלה מתקיים בפרשת צנעני.
לו הייתה הגברת צנעני אלמונית לציבור הישראלי, סביר להניח שלא הייתה נעצרת כלל. לכל היותר (כאישה במיוחד), הייתה מבלה לילה או שניים בחברת בנות נווה תרצה.

הרף התחתון של העבירה
הסדר הטיעון בעניינה היה מתבקש. ברור היה, כי לשונה של הגברת צנעני התגלגלה למרחק לא ראוי. ברור היה שקשריה עם העולם התחתון לא היו ראויים. ברור היה שהגברת עברה כמה גבולות אתיים נוספים כשופטת בתכנית טלוויזיה. יחד עם כל אלה, היה גם ברור, שעל אף שדבריה מהווים עבירה של סחיטה, הרי הם נמצאים ברף הנמוך ביותר של העבירה. לכן, אין היא ראויה לעונש של מאסר.

בשיטת המשפט הנורמטיבית (בה אנו מחזיקים), מנוסחת כל עבירה במילים המרכיבות תבנית של יסודות. כל מעשה שבא בגדרם של יסודות אלה ומקיים אותם – מהווה עבירה.

אי לכך, יכול מעשה קל להוות עבירה וכן מעשה חמור. תפקידה של מערכת המשפט (במידה שיש הרשעה כמובן) הוא להחליט מתי יש להטיל על הנאשם עונש כבד ומתי הסנקציה צריך שתהיה קלה הרבה יותר.

שיקול הענישה המרכזי במדינת ישראל הוא שיקול הגמול. בתי המשפט מנסים לגמול לנאשמים על מעשיהם הרעים באמצעות העונש שהם מטילים עליהם. ככל שמעשיהם רעים יותר – כן יכביד עליהם בית המשפט את עונשם.
עונש של שישה חודשי עבודות שירות בגין עבירה של סחיטה באיומים  אינו עונש מצוי. זוהי עבירה חמורה ביותר, אשר מצדיקה בדרך כלל עונשים של מאסר בפועל מאחורי הסורגים ממש, או בעגת הרחוב: "להחזיק את הסורגים מבפנים".

הסדר הטיעון לא משקף את העניין התקשורתי
לא בכדי הסכים בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר עודד מודריק) להסדר הטיעון שהוצג לו. ההסדר אינו משקף את העניין התקשורתי במקרה. הוא אינו משקף את האוויר החם שנשפה המשטרה "לבלון" שניפחה. הוא גם אינו משקף את העובדה שבית המשפט האריך שוב ושוב את ימי המעצר בתחילת הפרשה. הוא משקף את עובדות המקרה. הוא משקף נסיבות בהן נעברה עבירה חמורה לכאורה, אך בנסיבות קלות למדי.

בית המשפט לא צריך למכור עיתונים. הוא לא צריך לסייע לרשתות התקשורת למכור זמן אוויר. הוא גם לא צריך להתרשם מדברים שאין להם כיסוי בראיות ועובדות. הוא בסך הכל צריך לעשות משפט.