איך מחשבים הפסדי שכר עתידיים של עובדים זרים ומבקשי מקלט בישראל?

בשנת 2014 עובד זר מאריתריאה נהרג בעת שרכב על אופניו בדרכו חזרה מעבודתו. ביהמ"ש נדרש להכריע כיצד יש לחשב את הפסדי השכר העתידיים שלו. האם היה עובד בארץ עד גיל פרישה או מגורש ועובד בארץ מוצאו? הלכה חדשה נותנת למבקשי מקלט סיבות לאופטימיות. 
כמה כסף יכול היה להרוויח במהלך חייו מבקש מקלט מאריתריאה שברח לישראל ונהרג בה בתאונת דרכים - זו השאלה שעמדה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, במסגרת פסק דין תקדימי שניתן לאחרונה.

בפסק הדין נפסק לתובעים פיצוי בגובה 1.75 מיליון שקלים, שהינו ראשון מסוגו ביחס לתיקים דומים שעסקו בחישוב הפסדי השכר העתידיים של מבקשי מקלט.
במישור העקרוני, נקבע בתיק עיקרון חשוב, שלפיו יש לחשב את השכר האבוד של מבקשי המקלט על בסיס השתכרותם בישראל, ולא לערוך את החישוב על בסיס השכר שהיו מקבלים בארץ מוצאם, שהינו נמוך באופן משמעותי.

כמה כסף יכול היה להרוויח במהלך חייו מבקש מקלט מאריתריאה שברח לישראל ונהרג בה בתאונת דרכים - זו השאלה שעמדה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, במסגרת פסק דין תקדימי שניתן לאחרונה

בית המשפט הכריע בשאלה כמה שנים ישהו מבקשי מקלט בישראל 

המנוח נמלט לישראל בשנת 2008, על רקע המצב הקשה באריתריאה. המנוח החל לעבוד בישראל בעבודות שונות. מספר שנים לאחר מכן, החליטה אשתו לברוח מהמדינה ולהצטרף אליו. בנם הבכור של השניים, שהיה אז פעוט בן ארבע, נותר באריתריאה עם סבתו, נוכח הקושי להבריחו לישראל.

בני הזוג קיבלו רישיון שהייה זמני, והחלו להתפרנס מעבודות שונות. המנוח הועסק ברשת מזון גדולה וידועה, וכן בשעות הלילה הועסק בתחנת דלק בסמוך למקום מגוריו. בשנת 2014 נפגע המנוח בתאונת דרכים ומת מפצעיו. אלמנתו ושלושת ילדיו (אחד הילדים נולד חודש וחצי לאחר מותו של האב) הגישו תביעה נגד חברת הביטוח של הפוגע. הם דרשו פיצוי על הנזקים שנגרמו למנוח ולהם כעזבונו ותלוייו.

המחלוקת העיקרית נגעה לשאלה כיצד יש לחשב את הפסדי השכר העתידיים של האב המנוח

המחלוקת: גובה הנזק

הצדדים לא היו חלוקים על החובה לפצות את משפחת המנוח, אלא אך ורק על גובה הנזק. המחלוקת העיקרית נגעה לשאלה כיצד יש לחשב את הפסדי השכר העתידיים של האב המנוח.
אשת המנוח טענה, שהמנוח היה אדם חרוץ שהועסק בשני מקומות במקביל, עבד שעות נוספות, כך ששכרו האמיר עד לגובה השכר הממוצע במשק. 

עזבון המנוח דרש פיצוי על סמך ההנחה, כי המנוח היה ממשיך לעבוד בישראל עד גיל פרישה

האלמנה: המנוח היה ממשיך לעבוד בישראל עד לגיל פרישה בישראל

עזבון המנוח דרש פיצוי על סמך ההנחה, כי המנוח היה ממשיך לעבוד בישראל עד גיל פרישה. טענותיהם הסתמכו, בין היתר, על כך שבנו הצעיר של המנוח נולד, כאמור, חודש וחצי לאחר מותו. לאור פסיקת בג"ץ שניתנה לאחרונה, נאסר לכלוא במתקן השהייה חולות, קטינים והורים לקטינים עד גיל 18. על כן, טענה משפחת המנוח, כי בשל האיסור החוקי לשלוח את המנוח למתקן חולות עד הגיע בנו לגיל 18, המנוח היה נותר בעבודתו ובביתו, ובחלוף למעלה מ-25 שנה בישראל כאשר המנוח היה אמור לחיות את מירב חייו הבוגרים בישראל, הסיכויים כי היה יחפש מדינה אחרת להשתקע בה עם משפחתו, היו קלושים.

לחילופין טען העזבון, כי גם אילו המנוח היה מגורש כשבנו הצעיר טרם הגיע לגיל בגרות, משפחת המנוח והמנוח היו מבקשים מקלט במדינה מערבית אחרת, ששיעור ההשתכרות בה לא היה נופל מזה המקובל בישראל. בהקשר זה, הסתמכו התובעים על נתונים שהצביעו על כך כי מירב מבקשי המקלט המגיעים ממדינת אריתריאה ומבקשים כי יוכרו כפליטים באחת ממדינות אירופה, ארה"ב, קנדה או אוסטרליה, זוכים לכך שנעתרים לבקשתם למקלט ומקבלים מעמד של פליטים.

חברת הביטוח עמדה על דעתה, כי יש לחשב את שכרו של העובד על בסיס השכר הנהוג באריתריאה, כיוון שלדידה, קרוב לוודאי שתוך מספר שנים המנוח ומשפחתו היו מגורשים מישראל

חברת הביטוח: יש לחשב את הפסדי שכרו של המנוח על בסיס השכר הנהוג באריתריאה

חברת הביטוח עמדה על דעתה, כי יש לחשב את שכרו של העובד על בסיס השכר הנהוג באריתריאה, כיוון שלדידה, קרוב לוודאי שתוך מספר שנים המנוח ומשפחתו היו מגורשים מישראל. זאת, כיוון שבני המשפחה אינם אזרחי ישראל, שוהים בישראל מכוח מעמד חוקי ארעי וזמני, ואוחזים ברישיון שהייה זמני הנדרש בחידוש בכל מספר חודשים.

לטענת החברה, נוכח סכנת הגירוש המרחפת מעל בני הזוג, אי אפשר להניח שהעובד היה ממשיך לעבוד בארץ עד גיל הפנסיה, וכנראה היה מגורש. לפיכך, טענה חברת הביטוח, יש לקצר באופן ניכר את פרק הזמן בו היה שוהה העובד בארץ לצורך חישוב שכרו העתידי, ולאחר מכן יש לחשב את שיעור השתכרותו על פי השכר הנהוג באריתריאה המגיע לעשרות דולרים בחודש.

השופט צבי ויצמן קיבל את עמדת התביעה ודחה את עמדתה של חברת הביטוח. בפסק דינו קבע, כי בכל הקשור לפליטים המגיעים ארצה, ישראל פועלת על בסיס עיקרון אי ההחזרה הקבוע באמנה בדבר מעמדם של פליטים

ההסתמכות על השכר במדינת המוצא התהפכה

השופט צבי ויצמן קיבל את עמדת התביעה ודחה את עמדתה של חברת הביטוח. בפסק דינו קבע, כי בכל הקשור לפליטים המגיעים ארצה, ישראל פועלת על בסיס עיקרון אי ההחזרה הקבוע באמנה בדבר מעמדם של פליטים. על פי עיקרון זה, אין לגרש או להחזיר אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו. בהתאם לכך, צוין בפסק הדין, כי הוחלט להעניק לכל אזרחי אריתריאה המסתננים לישראל הגנה זמנית המונעת הרחקה לארץ מוצאם, מבלי שתיבדק זכאותם הפרטנית למקלט.

על פי פסק הדין, בני הזוג שהו בארץ מתוקף רישיון זמני שניתן להם על פי חוק הכניסה לישראל. למרות טענת חברת הביטוח, כי ככל הנראה היה המנוח מגורש מהארץ היות שרישיון הישיבה שלו הסתיים שלושה ימים לאחר פטירתו, קבע בית המשפט כי סביר שלא היה מגורש.

בפסק הדין צוין, כי לאור העובדה שגם כעת, 3 שנים לאחר התאונה, אשתו של המנוח וילדיהם עדיין נמצאים בארץ ואיש אינו מגרשם - יש להניח כי אישור הישיבה הזמני של העובד היה מוארך בעתיד שוב ושוב, כשם שמוארך אישור הישיבה הזמני לתובעת וילדיה מדי שלושה חודשים.

השופט ויצמן קבע עוד בפסק דינו, כי התביעה הוכיחה את דפוס עבודתו החרוץ של המנוח אשר עבד בשתי עבודות. מעת הגיעו לישראל שכרו האמיר והתחזק, המנוח הקים את חייו בישראל, ילדיו נולדו בישראל וחיים כישראלים.   
לפיכך, הגיע השופט למסקנה, כי יש לחשב את אובדן השכר בשנים האבודות של התובע עד הגיעו לגיל 67 על בסיס השתכרותו בישראל.

בכך הפך בית המשפט את ההנחה המקובלת בתיקים שבהם נפגעים עובדים זרים ומבקשי מקלט, ולפיה כאשר ניזוק בישראל עובד זר יש לחשב את הפסדי ההשתכרות העתידיים שלו, לפי השכר במדינת המוצא שלו

ביהמ"ש הפך את ההנחה המקובלת לגבי פגיעת עובדים זרים ומבקשי מקלט

בכך הפך בית המשפט את ההנחה המקובלת בתיקים שבהם נפגעים עובדים זרים ומבקשי מקלט, ולפיה כאשר ניזוק בישראל עובד זר יש לחשב את הפסדי ההשתכרות העתידיים שלו, לפי השכר במדינת המוצא שלו. השופט ויצמן קיבל את טענת התובעים, שלפיה המצב המשפטי בישראל השתנה, וכעת חיים בארץ מבקשי מקלט רבים מאריתריאה שמקיימים כאן חיים שלמים ואינם מגורשים.

על אף שהשופט קיבל את עמדת התובעים, הוא ציין כי מתוך התחשבות בחשש שהתובע היה מגורש מן הארץ בסופו של דבר או שמא משתקע במדינה מערבית אחרת, הוחלט כי יש להפחית במעט מהפיצוי הכולל המגיע למשפחתו. השופט עשה זאת בכך שלא חישב את רכיב הפנסיה המגיע למנוח, וכן בכך שלא הוסיף הפרשי הצמדה וריבית לשכרו ולא הגדיל את בסיס שכרו, אף שקבע כי בהחלט סביר שהיה זוכה להעלאה נוכח היותו עובד חרוץ. 

בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי סך הנזקים שנגרמו לתובעים כיורשיו של המנוח וכמי שהיו תלויים בו, הסתכמו ב-1.75 מיליון שקל. עם זאת, מסכום זה נוכו התגמולים שקיבלו ויקבלו מביטוח לאומי. לפיכך, חויבה חברת הביטוח לשלם לתובעים 456,800 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

* הכותב הוא עורך דין המתמחה בכל נזקי הגוף, לרבות תאונות דרכים, תאונות תלמידים, תאונות עבודה ורשלנות רפואית. הכותב ייצג את התובעים במסגרת תיק זה יחד עם עו"ד אסף אודיז.