נער בדואי נהרג מפגיעת נפל פגז של טנק צה"לי. למשפחתו נגרמו נזקים כבדים, אך תביעה שהוגשה על ידה נגד משרד הביטחון נדחתה בכל הערכאות, לאחר שנקבע כי המשרד אינו אחראי לטרגדיה, היות שנפל הפגז נגנב.
על אף שבית המשפט העליון קבע, כי אי הטלת אחריות על גורם כלשהו בגין האירוע היא תוצאה קשה ובלתי רצויה, ואף המליץ למדינה לפצות את המשפחה, לא זכו הוריו של הנער המנוח לפיצוי כלשהו, ונותרו לבד במערכה.
לאחרונה נעשה ניסיון נוסף להחזיר את התיק לחיים, עם הגשת תביעה באמצעות הח"מ נגד רשות הטבע והגנים האחראית על המקום שבו נמצא הנפל. האם הגשת התביעה תצליח לשנות את התוצאה הקשה ולעשות צדק עם בני המשפחה?
הנער (המנוח) הרים את אחד הנפלים שהיה במערום וצעד איתו 20 מטרים עד שהפגז נפל מידיו. כתוצאה מהנפילה הופעל חומר הנפץ, והפגז התפוצץ
העובדות מאחורי התאונה הקשה
נפל הפגז הצה"לי התפוצץ בחודש פברואר 2011, בעת שנער בדואי בן 15 טייל עם בן דודו בן ה-10 ליד ביתו בנגב המזרחי, באזור הסמוך לתל ערד. בדרכם מצאו השניים מערום של נפלי פגזים, שנמצא 500 מטרים ליד שטח אש השייך לצה"ל.
הנער (המנוח) הרים את אחד הנפלים שהיה במערום וצעד איתו 20 מטרים עד שהפגז נפל מידיו. כתוצאה מהנפילה הופעל חומר הנפץ, והפגז התפוצץ. פרמדיק של מד"א שהגיע למקום קבע את מותו של הנער שנהרג במקום.
המדינה הכחישה את אחריותה לתאונה, וטענה כי הנפל לא היה בשליטתה היות שנגנב משטח האש שבו נמצא. עוד טענה, כי בכל מקרה יש לייחס למנוח אשם תורם, מכיון שהתאונה נגרמה בזמן שהוא ובן דודו ערכו חיפוש אחרי חפצי מתכת
התביעה המקורית נגד משרד הביטחון וצה"ל
בספטמבר 2012 הגישה משפחתו של המנוח תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד צה"ל ומשרד הביטחון. בתביעה טענה המשפחה לרשלנות שאפשרה לנפלי פגזים להגיע לשטח ציבורי, שבו מתגוררים ומטיילים אזרחים רבים.
עוד טענה המשפחה, כי צה"ל ומשרד הביטחון אחראים למותו של הנער, היות שהפרו את החובה המוטלת עליהם לשמור על כלי ירייה וחומרים מסוכנים, ולמנוע סכנה לילדים.
המדינה הכחישה את אחריותה לתאונה, וטענה כי הנפל לא היה בשליטתה היות שנגנב משטח האש שבו נמצא. עוד טענה, כי בכל מקרה יש לייחס למנוח אשם תורם, מכיון שהתאונה נגרמה בזמן שהוא ובן דודו ערכו חיפוש אחרי חפצי מתכת.
בית המשפט המחוזי קבע, כי משרד הביטחון וצה"ל אינם אחראים למות הנער, אלא מי שגנב את הנפל משטח האש והניח אותו במקום. למרות דחיית התביעה, בית המשפט הדגיש, כי בנסיבות האירוע, נכון תעשה המדינה אם תשקול לפצות את בני המשפחה.
בית המשפט העליון הדגיש, כי מדובר בתוצאה מצערת, מכיון שלא הוטלה אחריות על אף גורם, למרות מותו הטראגי של הנער
הערעור לבית המשפט העליון והדיון הנוסף
תחושות חוסר הצדק והעוול שנגרמו לבני המשפחה הובילו אותם להגיש ערעור לבית המשפט העליון, אולם זה דחה אותם, וקבע כי אין מקום לדון מחדש בכל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנדונו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
בני המשפחה הגישו בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון, אולם זו נדחתה בטענה שניתן לקיים דיון נוסף רק כאשר נקבעת הלכה משפטית חדשה או כזאת הסותרת הלכות קודמות.
גם בית המשפט העליון הדגיש, כי מדובר בתוצאה מצערת, מכיון שלא הוטלה אחריות על אף גורם, למרות מותו הטראגי של הנער.
התביעה הוגשה נגד רשות הטבע והגנים, מי שאחראית על השטחים הפתוחים במדינת ישראל, ובכלל זה על השטח שבו נגרם הפיצוץ. בתביעה נטען, כי הרשות ויחידת האכיפה שלה, הסיירת הירוקה, לא נקטו אמצעים סבירים למניעת הימצאות נפלי הפגזים בשטח
התביעה החדשה נגד רשות הטבע והגנים
התוצאה הבלתי מוצדקת, לפיה לא נמצא אף גורם האחראי למותו הטראגי של הנער, הובילה את בני המשפחה להגיש תביעה נוספת בעניין לבית משפט השלום בפתח תקווה.
התביעה הוגשה נגד רשות הטבע והגנים, מי שאחראית על השטחים הפתוחים במדינת ישראל, ובכלל זה על השטח שבו נגרם הפיצוץ. בתביעה נטען, כי הרשות ויחידת האכיפה שלה, הסיירת הירוקה, לא נקטו אמצעים סבירים למניעת הימצאות נפלי הפגזים בשטח.
טענה זו הועלתה עקב המקום שבו נמצאו נפלי הפגזים (למעלה מ-100 במספר): במרחק מטרים ספורים משביל עפר שעליו מסיירים פקחי הסיירת. בתביעה נטען, כי הפקחים נמנעו מלסרוק את השטח, ובכך נהגו ברשלנות והפרו את החובה המוטלת עליהם לשמור על חיי אזרחי המדינה.
התובע, אביו של המנוח, העמיד את סכום התביעה שלו על גבול הסמכות של בית משפט השלום, כלומר על פיצוי של עד 2.5 מיליון שקל
ראשי הנזק העולים מן התביעה
התובע, אביו של המנוח, העמיד את סכום התביעה שלו על גבול הסמכות של בית משפט השלום, כלומר על פיצוי של עד 2.5 מיליון שקל. במסגרת התביעה, התבקשו סעדים שונים. אלו הם -
השנים האבודות - התובע דורש פיצוי על הפסדי השכר העתידיים נגרמו למנוח בשנים האבודות (עד גיל פרישה) על בסיס השכר הממוצע במשק. הפיצוי מוערך על ידו ב-1.9 מיליון שקל.
כאב וסבל - התובע דורש פיצוי על קיצור תוחלת החיים של המנוח שהיה בן 15.5 שנים במותו, ולטענתו עשוי היה לחיות עד גיל 80. הפיצוי המוערך על ידו בגין סעיף זה הינו 500 אלף שקל.
אובדן פנסיה בשנים האבודות - התובע דורש את ההפסדים שנגרמו למנוח עקב חובת ההפרשה לפנסיה המוטלת על כל מעסיק החל מ-2008. הפיצוי המוערך בגין סעיף זה הינו 100 אלף שקל.
אובדן הכנסה מקצבת זקנה בשנים האבודות - לטענת התובע, אילו המנוח היה בחיים הוא היה זכאי לקצבת זקנה. הפיצוי המוערך על ידו בגין סעיף זה הינו 50 אלף שקל.
נזקי התובע כתלוי במנוח - לטענת התובע, אילו המנוח היה בחיים סביר להניח שהיה תומך בהוריו כאשר היה מגיע לבגרות, כנהוג במגזר הבדואי. התובע מעריך את שווי התמיכה שהיה מקבל בכ-1,500 שקל בחודש ל-35 שנה, ובסך הכל בכ-100 אלף שקל.
כאב וסבל לתובע - לטענת התובע, מאז האירוע הוא אינו עובד באופן קבוע, ומאחר שהוא המפרנס היחיד מקור ההכנסה של המשפחה נפגע פגיעה אנושה. עוד הוא טוען, כי אחיו הקטינים של המנוח לא התאוששו מהאירוע ונדרש להם טיפול פסיכולוגי, שאיננו יכול לממן. התובע מעריך את הפיצוי על ראש נזק זה ב-200 אלף שקל.
למרות מספר מקרים של נפגעים מקרב הפזורה הבדואית, מסרבת המדינה להכיר באחריותה ולפצות את המשפחות. קיימת בכך בעייתיות מיוחדת, בשל היחס השונה שלו זוכים לעיתים ילדים יהודים, אשר נפגעים מתחמושת צה"לית
הבעייתיות המיוחדת העולה מן התביעה
העובדה שבדואים רבים מתגוררים בסמוך לשטחי אש של צה"ל הופכת את חייהם של הילדים הבדואים למסוכנים במיוחד. שדות הנגב מלאים בנפלי פגזים ותחמושת, ועלולים להיות שדה קטל לילדים הבדואים המשחקים בהם.
למרות מספר מקרים של נפגעים מקרב הפזורה הבדואית, מסרבת המדינה להכיר באחריותה ולפצות את המשפחות. קיימת בכך בעייתיות מיוחדת, בשל היחס השונה שלו זוכים לעיתים ילדים יהודים, אשר נפגעים מתחמושת צה"לית.
*הכותב מתמחה בדיני נזיקין, תאונות דרכים ורשלנות רפואית. בעבר שמש, בין היתר, כחבר הכנסת ה-13 וה-16, ומילא את תפקיד סמנכ"ל הביטוח הלאומי ומנכ"ל שירות התעסוקה.
