ערעורו של אפל נדחה: עבירת השוחד היא סרטן בחברה

בפסק דין שניתן בסוף השבוע האחרון (15.3.12), בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הרכב השופטים דבורה ברלינר, ג'ורג' קרא ומרים סוקולוב)  דחה את ערעורו של דוד אפל, ואישר את הרשעתו בעבירות שוחד.

גם ערעורה של המדינה להחמיר בעונש נדחה. נקבע, כי אפל ירצה עונש מאסר של שלוש שנים וחצי. ביהמ"ש הפחית קנס שהוטל על אפל ממיליון ₪ ל-678,000 ₪ בשל טעות של בית המשפט השלום שחרג מהרף הקבוע החוק.
יחד עם אפל עמד לדין איש העסקים בני תבין, עליו נגזר עונש מאסר של שנתיים מאסר בפועל וכן ראש עיריית לוד לשעבר בני רגב, עליו נגזר עונש של שנה וחצי מאסר בפועל.

המשפט עסק בשלושה אישומי שוחד שבוצעו בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים. האישום הראשון המכונה פרשת השוחד בלוד, ובו הואשמו אפל, תבין ורגב. האישום השני המכונה פרשת השוחד בגבעת שמואל, ובו הואשמו אפל ותבין. האישום השלישי המכונה פרשת השוחד במנהל מקרקעי ישראל, בו הואשם אפל בלבד.

עבירות השוחד- סרטן בגוף החברתי-ציבורי
בית המשפט קבע, כי הוכחו ראיות מבוססות "לניסיונותיו של אפל לקנות לו אחיזה במשעולי השלטון למען הגשמת אינטרסיו האישיים". בית המשפט ציין, כי: "עבירת השוחד הוגדרה בפסיקה כסרטן בגוף החברתי הציבורי" בציינו כי שלושת האישומים חושפים תופעה של "שחיתות קשה, מקיפה ומתוחכמת, שחיתות שמעידה על ריקבון ברשויות ציבוריות".

עם זאת, בצד אמירותיו הנחרצות של בית המשפט ראוי לציין, כי מדובר בפרשה בה ההרשעה בשוחד נסמכת בעיקרה על ראיות נסיבתיות ואף דומה כי ללא ראיה ממשית בדבר טובות הנאה שהתקבלו בפועל למשחדים.

בית המשפט ציין, כי המעשים שבמוקד הפרשות התגלו במסגרת חקירה פלילית מסועפת שכללה בין היתר האזנות סתר עצומות היקף, שהפכה לגלויה בשנת 2001. כתב האישום כלל בתחילה פרשה נוספת הידועה בכינוי "פרשת האי היווני" ואשר בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין מעורבים אחרים בעניינה, נמחקה גם מכתב האישום בעניינו של אפל.

דוד אפל הוא איש עסקים מוכר שפעל בשני העשורים האחרונים בתחום המקרקעין. יחד עם אפל עמדו לדין בני תבין, איש עסקים שנקבע שהייתה לו מערכת יחסים מיוחדת של פעילות עסקית ארוכת שנים עם אפל, וכן בני רגב, שכיהן בשנים 1996-1998 כראש עיריית לוד. בבחירות בשנת 1998, אליהן התמודד לא נבחר בשנית.
בית המשפט קבע, כי מסע הבחירות של רגב מומן מכספי שוחד שהגיעו מאפל וחברת מגדל הזוהר שנקבע שאפל היה דמות מפתח בה, ודרך שתי חברות נוספות בהן שלט בני תבין (איכות חיים ונכסי ירין), ומשם לעמותת בחירות שהוקמה לצורך כך בשם "עמותת אזרחים למען בני רגב".

האישום המרכזי: פרשת השוחד בלוד
במסגרת האישום הראשון, פרשת השוחד בלוד, קבע בית המשפט כי סכום של 1.4 מיליון ₪ עבר ביוזמת אפל דרך החברות שבשליטתו ובשליטת תבין לרגב מימון מערכת הבחירות שלו וכי רגב קיבל את הכספים ביודעו כי מדובר בשוחד.
לא הייתה מחלוקת, כי אפל לא היה בעל תפקיד רשמי בחברת מגדל הזוהר, אולם בית המשפט דחה את טענתו של אפל שלא היה בעל סמכויות בחברה, וקבע כי היה דמות מפתח בה ובעל סמכויות נרחבות לתת הוראות כספיות. אחת האינדיקציות למסקנתו זו של ביהמ"ש הייתה העובדה כי אפל נהנה מתשלום עתק  של 300,000$ לחודש מהחברה, וזאת אף ללא חוזה, ולפיכך דחה טענתו שהיה רק יועץ חיצוני בחברה. ביהמ"ש קבע כי אפל היה "הגורם היחיד בזירה" שיכול היה ובפועל העביר את כספי השוחד מחברת מגדל הזוהר לחברת איכות חיים.

ביהמ"ש קבע, כי הכספים לא הועברו עבור עבודה שביצעה חברת איכות חיים עבור מגדל הזוהר אלא למימון מערכת הבחירות של רגב במסווה של עבודה.

ביהמ"ש פסק, כי נמסרו מספר גרסאות בשאלה למה שימשו הכספים, וכי אפל הודה ששיקר בגרסתו בשימוע בהקשר זה, וראה בכך ראיה עצמאית בעלת חשיבות רבה התומכת במסקנה כי מדובר בכספי שוחד. כן נדחתה טענה מרכזית של אפל בערעור כי הכספים הועברו להשלמת עסקה לגיטימית בין מגדל הזוהר לאיכות חיים להשלמת בנייתן של 200 דירות בלתי מכורות שנותרו לא מושלמות בעקבות קריסתו של קבלן מבצע בשם טביב.

בית המשפט קבע, כי חברת נכסי ירין הוקמה כמסווה לניהול מערכת הבחירות של רגב, דחה את הטענה כי הכספים שהועברו ממנה לעמותת הבחירות של רגב היו בגין מיזם עסקי, וקבע שמהות העסקה הייתה מימון בחירות.

בית המשפט דחה טענתם של אפל ותבין, כי רגב היה ראש עיר "רע" עבורם, בהיותה טענה כבושה שהועלתה לראשונה במשפט, וקבע כי היה לשניים אינטרס ברור לסייע לרגב להיבחר כראש עיר. נקבע, כי העברת הכספים באופן מסווה מלמדת על כוונה פלילית שעמדה מאחורי המהלך.

הרשעת אפל והנאשמים האחרים על יסוד ראיות נסיבתיות
הראיות עליהן נסמך בית המשפט היו "רובן, כמעט ככולן, ראיות נסיבתיות". ביהמ"ש ציין כי לא היה עד מדינה בפרשה זו ולא היו "ראיות ישירות ספציפיות המספרות את הסיפור באופן עצמאי". עם זאת, נפסק כי אין בכך חריג בהשוואה לתיקי שוחד אחרים, וכי מעטים המקרים בהן ישנן ראיות ישירות לקיומו של מעשה שוחד אסור. ביהמ"ש קבע כי מדובר ב"תבניות פעולה שהשתיקה יפה להן, תוכניות שנארגות בחדרי חדרים, בהסתר".

הכלל הוא כי ניתן להרשיע על יסוד ראיות נסיבתיות ובלבד שאלה מובילות למסקנה היחידה האפשרית בדבר אשמתם של הנאשמים.

בית המשפט המחוזי נסמך, בין היתר, על ראיות נסיבתיות, כגון רישום שם וטלפון בפנקס שנתפס בביתו של רגב או העובדה שמטה הבחירות היה בסמיכות למשרדיה של מגדל הזוהר, הגם שאלה עשויות להתפרש לכאן או לכאן ונראות דלות. עם זאת, בסופו של דבר, נפסק כי בעניינו של אפל השתלבותן של הראיות "יוצרת מארג ראייתי מוצק" להרשעתו של אפל באישום הראשון.

בית המשפט: התקיימו יסודות עבירת השוחד
המחוקק מייחס את עיקר החומרה למקבל השוחד, עובד הציבור, וקובע בסעיף 291 לחוק העונשין כי עונשו המירבי של נותן השוחד יהיה מחצית מעונשו של לוקח השוחד. היותו של אדם עובד ציבור הוא תנאי נסיבתי לעבירה של נטילת שוחד, ואדם פרטי אינו יכול לפיכך לעבור עבירה של לקיחת שוחד.

בית המשפט קבע בהקשר לפרשת השוחד בלוד, כי לצורך הרשעה בעבירה של קבלת שוחד, על עובד הציבור לדעת שהוא מקבל את המתת בקשר עם מילוי תפקידו, והכוונה הנדרשת מנותן השוחד היא מודעות לכך שהוא מעניק את המתנה בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. בית המשפט ציין אי-בהירות הקיימת בפסיקה בשאלה האם די בכך שמקבל השוחד, עובד הציבור, יהיה מודע לקבלת המתת בקשר לתפקידו או שיש לדרוש גם כוונה מיוחדת או מטרה מצדו של מקבל השוחד להטיב עם נותן המתת.

בית המשפט קבע, כי: "האינטרס בבחירתו של רגב היה אינטרס של אפל ומגדל הזוהר, מתוך ציפייה לקבל טובות הנאה עסקיות".

אמנם, הוכחת תמורה מצדו של עובד הציבור אינה נדרשת בעבירת שוחד, מתוך ההנחה שקיימים מקרים של "שלח לחמך", אולם תפיסה זו מרחיבה את היקף העבירה.

בדרך כלל מחפשים בתי המשפט הגיון בתשלום השוחד והוכחת התמורה היא בוודאי נדבך חשוב לקביעת ממצאים בדבר מערכת של יחסי שוחד. גם במקרה זה עמד בית המשפט על כך שלאפל ולתבין היה אינטרס עסקי בבחירתו של רגב, ולא היה מציין זאת אילולא ראה בכך נתון שיש בו חשיבות להבנת מערכת היחסים.
ראוי לשים לב, כי בית המשפט הרשיע את המעורבים באישום זה על יסוד ראיות נסיבתיות בעיקרן ועל אף שנראה כי לא הוכחו בפניו טובות הנאה בפועל שהתקבלו בעקבות הכספים שנקבע שהנם כספי שוחד.
דומה, כי בעוכריו של אפל היו שני האישומים הנוספים, בהם הורשע, אשר יצרו בעיני בית המשפט התנהלות שיטתית.

שני האישומים הנוספים: פרשת השוחד בגבעת שמואל ובמנהל מקרקעי ישראל
בית המשפט הרשיע בשני אישומים נוספים כאמור. האישום השני, עניינו העברת סכום של כ-95,000 ₪ ע"י אפל, גם הפעם באמצעות תבין, למטה הבחירות של זמיר בן ארי שהתמודד לכהונה נוספת כראש המועצה גבעת שמואל בשנת 1998. נקבע בפסק הדין, כי הכספים הועברו באותו "מסלול כסף" כפי שנעשה באישום הראשון כאשר מאחורי העברת הכספים עמד אפל שהיו לו ולחברת מגדל הזוהר אינטרסים בשני פרויקטים של בנייה בתחום המועצה גבעת שמואל שרצו בקידומם. בית המשפט ראה באישום זה "עדות שיטה" ומעשים דומים לאישום הראשון, שיש ביניהם "דרגה גבוהה של דמיון".

מפסק הדין מסתבר, כי התביעה שרשמה בתחילה את בן ארי כאחד מעדי התביעה נמנעה מלהעידו בטענה שלא נתנה אמון בדבריו. למרות זאת, לא זקף בית המשפט לחובת התביעה את "מחדל אי-העדתו של בן ארי מטעמה".

באישום השלישי הואשם אפל לבדו. בפרשה זו הורשע אפל במתן שוחד לעודד טל , ששימש בתפקידים בכירים במנהל מקרקעי ישראל. השוחד היה ביצירת ציפייה מצדו של טל כי אפל מסייע לו בקידומו בתפקיד בו היה מעוניין כמנהל מחוז מרכז במינהל. בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית המשפט השלום כי די ביצירת ציפייה זו בליבו של טל כדי לענות אחר הגדרת "מתת מושחת", בראותו בכך טובת הנאה אחרת המוגדרת בחוק שאינו מוגבל רק לטובת הנאה בעין.

דחיית טענת הגנה מן הצדק
נקודה נוספת העולה בשולי פסק הדין היא ההתייחסות לטענות הגנה מן הצדק.
בית המשפט דחה טענת הגנה מן הצדק שהועלו על ידי ההגנה, ובהן כנגד שפיטה מסיבית בידי התקשורת ופרסום שלילי שליווה את הפרשה בגין התנהלות בלתי נסבלת של הרשות בדרך שבה נוהלו האזנות הסתר בעניינו שבוצעו במשך כשנתיים (כ-85,000 מופעי שיחות) ובאכיפה בררנית בכך שנחקרים אחרים בפרשה לא הועמדו לדין בנסיבות דומות.