כבר מימי התנ"ך אנו עדים לתלונות שווא וסרק בפני הרשויות, של נשים וגברים כנגד אדם אחר, במטרה להשיג נקמה ו/או כל אינטרס או צורך מעוות אחר, באופן שנוגד כל אמות של צדק אמת והגינות בסיסית בין בני אדם ואף גורם לנזק בלתי הפיך כנגד האדם אשר כנגדו מוגשת תלונת השווא והסרק.
מינוף ויצירת יתרון משפטי בהליך הגירושין - יצירת מצב עובדתי משפטי המציג את המתלונן כקורבן לכאורה של הצד השני (הנילון), ובעקבות כך יצירת מנוף משפטי לגדיעת ולקבירת זכויותיו המשפטיות של הצד השני
ההשלכות המשפטיות של תלונות שווא על אלימות במשפחה (אלמ"ב) במסגרת הליך גירושין
כאשר אחד הצדדים פונה למשטרת ישראל טרם תחילת הליך הגירושין בתלונת שווא ו/או סרק, הוא יוצר יתרון משפטי בשני מצבים:
א. מינוף ויצירת יתרון משפטי בהליך הגירושין - יצירת מצב עובדתי משפטי המציג את המתלונן כקורבן לכאורה של הצד השני (הנילון), ובעקבות כך יצירת מנוף משפטי לגדיעת ולקבירת זכויותיו המשפטיות של הצד שכנגדו מוגשת תלונת השווא והסרק.
ב. מבחינה קניינית - הזכות של מי שנשאר לגור בנכס המשותף לרכישת מחצית הנכס, ניתנת בדרך כלל למתלונן ולא לנילון, שהרי אם הורחק הנילון מדירת המגורים - העובדה שרק המתלונן גר בדירה תהיה הסטטוס קוו החדש ונקודת המוצא לכל התדיינות עתידית, הן בנוגע לבית והן בנוגע לילדים. גם המשמורת על הילדים נמצאת בפועל אצל ההורה המתלונן ולא אצל הנילון.
מכאן, שתלונות שווא וסרק בהליך הגירושין, גורמות נזק ממשי ובלתי הפיך מבחינה משפטית, משפחתית וכלכלית לנילון שהוא הקורבן האמיתי, תוך שהן מהוות יתרון בכל נקודת מוצא והתדיינות משפטית עתידית בנוגע לתא המשפחתי.
תלונת השווא והסרק מנוגדת בתכלית לאמת, לצדק, לאינטרס הציבורי ולערך החברתי שעליו בא להגן הליך מניעת אלימות בתא המשפחתי - הן במסגרת צווי מניעה והרחקה והן במסגרת ההליך הפלילי
ההשלכות הפליליות של תלונות שווא על אלימות במשפחה (אלמ"ב) במסגרת הליך גירושין
ברור אם כן, כי תלונת השווא והסרק מנוגדת בתכלית לאמת, לצדק, לאינטרס הציבורי ולערך החברתי שעליו בא להגן הליך מניעת אלימות בתא המשפחתי - הן במסגרת צווי מניעה והרחקה, הן במסגרת ההליך הפלילי גרידא של תלונות במשטרת ישראל, והן בהתערבות יחידות התביעה המשטרתית ויחידות פרקליטות המדינה האמונות על הגשת כתבי אישום כנגד נילונים במטרה להגן על האינטרס החברתי ולמנוע אלימות.
במצב בו מוגשים כתבי אישום ו/או ניתנים צווי הרחקה, הן ממשטרת ישראל והן מבתי המשפט - הנזק הנגרם לנילון כתוצאה מתלונת השווא והסרק הוא בלתי הפיך מהיבטים רבים: הרחקה מהבית, הרחקה מהילדים, הרחקה ממקום העבודה ובחלק מהמקרים אף מעצר שווא, הכולל פתיחת הליך פלילי על כל המשתמע מכך (לרבות הרחקה בלתי קצובה בדמות צווי הגנה, הרחקה, ומניעה ועד לבירור תלונת השווא והסרק).
תופעת הגשת תלונות שווא וסרק היא גם "חרב פיפיות", שכן היא עלולה לגרום לכך שהקורבנות האמיתיים של אלמ"ב יתקלו ביחס ספקני כלפי בקשותיהם, והכל על רקע בזבוז משאבים כלכליים רבים של המדינה לשווא.
סעיף 237 לחוק העונשין קובע, כי מסירת עדות שקר בהליך שיפוטי, היא עבירה שעונשה עד שבע שנות מאסר
התמודדות החוק עם התופעה במסגרת הנורמטיבית
כדי להגן על הנילונים מפני תלונות שווא וסרק שגורמות לנזקים אישיים וכלכליים בלתי הפיכים, מעניק החוק קשת רחבה של הגנות והתראות:
הפן הפלילי
סעיף 237 לחוק העונשין קובע, כי מסירת עדות שקר בהליך שיפוטי, היא עבירה שעונשה עד שבע שנות מאסר, ואם המוסר עדות עשוי להפיק טובת הנאה מעדותו - העונש הוא עד תשע שנות מאסר.
סעיף 239 לחוק העונשין עוסק במסירת תצהיר שקרי - עבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר.
סעיף 243 לחוק עוסק במסירת הודעה כוזבת וקובע כי: "המוסר הודעה למי שהוסמך להגיש תביעה פלילית, כשהוא יודע שהיא ידיעה כוזבת - דינו מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע - דינו מאסר חמש שנים, ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו".
סעיף 38 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט לחייב את המתלונן ו/או את המדינה בהוצאות פיצוי בשל מעצר ו/או מאסר שווא לטובת הנילון
הפן הכלכלי
סעיף 81 לחוק מאפשר לבית המשפט לחייב את המתלונן בהוצאות מי שזוכה בעבירה פלילית, בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו, לאחר שנתן למתלונן אפשרות סבירה לטעון טענותיו.
סעיף 38 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט לחייב את המתלונן ו/או את המדינה בהוצאות פיצוי בשל מעצר ו/או מאסר שווא לטובת הנילון.
עילות תביעה אזרחית ע"פ סעיפים 60 ו-63 לפקודת הנזיקין - הליך שחבל בשמו הטוב של אדם, ייתכן שהנפגע יהיה זכאי לפיצוי, וכן סעיף 35 לפקודה נוגעת ברשלנות המדינה והמתלונן.
במקרה שקרה, הסתבר, כי הילדה חיבלה וחתכה את עצמה, והאשימה את האם האשמות שווא
דוגמא: המדינה פיצתה אם שישבה במאסר
לאורך זמן רב הגישה קטינה כנגד אמה תלונות קשות בגין אלימות והתעללות. בעקבות התלונות היתה האם עצורה במשך שנה, וזוכתה לאחר הליך משפטי ארוך.
לאחר שחרורה תבעה האם את המדינה בגין מעצר השווא, בתואנה כי המדינה לא בדקה את הראיות ואת המצב המנטלי והנפשי של הילדה לאשורו. בבחינה עובדתית וראייתית של ביהמ"ש הסתבר, כי הילדה חיבלה וחתכה את עצמה והאשימה את האם האשמות שווא. בשל כך ובשל העובדה כי המשטרה פעלה ברשלנות, לא דאגה להביא את כלל הראיות והעובדות ולא הפכה כל אבן כדי להגיע לחקר האמת - מתנהלת תביעת נזק של האם הנילונית כנגד המדינה, לצורך פיצוי כספי.
דוגמא נוספת: ביה"ד חייב אישה לוותר על כתובתה ומזונותיה
במקרה נוסף שעיקרו תלונת שווא על אלב"מ בהליך גירושין, טענה האשה שבעלה תקף אותה. חקירת המשטרה נסגרה בעילה של חוסר אשמה פלילית, ובית הדין הרבני חייב את האישה להתגרש ללא כתובה וללא מזונות אשה.
* הכותב הוא הכותב הוא עו"ד לדיני משפחה ולמשפט פלילי ונוטריון
** השתתפה בהכנת הכתבה - יערית טרבלסי, כתבת זאפ משפטי
