על אף שסעיף 4 לחוק זכויות החולה (תשנ"ו-1996) קובע כי: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" - ביהמ"ש העליון דחה לפני מספר ימים (16.1.2018) את תביעתו של חולה איידס שטען להפליה מצד רופא שיניים שלא טיפל בו, מאחר שבבדיקתו הראשונה אצל הרופא לא דיווח אמת ולא עדכן אותו במצבו הרפואי.
ביהמ"ש העליון דחה לאחרונה את תביעתו של חולה איידס שטען להפליה מצד רופא שיניים שלא טיפל בו, מאחר שבבדיקתו הראשונה אצל הרופא לא דיווח אמת ולא עדכן אותו במצבו הרפואי
איסור הפליה
בישראל קיימים חוקים רבים שמטרתם למנוע הפליה, מכל סיבה שהיא, מצד בעלי עסקים, נותני שירותים וכד' ובהם: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תשנ"ח-1998), חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תשס"א-2000) וחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.
בתי המשפט רגישים מאוד לנושא ההפליה, ועד כה הנתבע (בעל העסק) הוא זה שלרוב היה צריך להוכיח שלא הפלה את התובע
העונש על הפליה
בתי המשפט רגישים מאוד לנושא, ועד כה הנתבע (בעל העסק) הוא זה שלרוב היה צריך להוכיח שלא הפלה את התובע. טווח הענישה על עבירה זו, נע בין קנסות גבוהים ועד לשלילת רישיון עסק או מקצוע.
שופטי העליון קבעו הלכה חדשה, תקדימית ובעלת השלכות נרחבות בנושא (עע"ם 7372/16), שמקבעת את הפרשנות להפליה שניתנת ע"י המטופלים ומטילה את האחריות גם עליהם
ההלכה התקדימית שמטילה אחריות גם על המטופל
לאחרונה, דחו כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר, כבוד השופט ע' פוגלמן וכבוד השופטת י' וילנר, את ערעורו של חולה איידס על פסה"ד של בימ"ש השלום, בימה"ש המחוזי ובימה"ש המחוזי לעניינים מנהליים בירושלים שדחה את טענתו להפליה מצד רופא שיניים.
בפסיקה זו קבעו השופטים הלכה חדשה, תקדימית ובעלת השלכות נרחבות בנושא (עע"ם 7372/16), שמקבעת את הפרשנות להפליה שניתנת ע"י המטופלים ומטילה את האחריות גם עליהם.
המקרה שקרה: המטופל הגיש תביעה לבימ"ש השלום בטענה שהפלו אותו שלא כדין, על אף שהרופא הבהיר לו שהמרפאה מטפלת בשוטף גם בנשאי HIV
החלטת בימה"ש העליון
התובע במקרה המדובר הוא נשא איידס (HIV) שהגיע למרפאת השיניים של הנתבע, שיוצג ע"י הח"מ, ובקש לעבור טיפולי השתלת שיניים. את עובדת היותו נשא HIV לא ציין התובע בפנייה ו/או במהלך הבדיקה הראשונית, אלא רק בשיחת טלפון שהתקיימה יום לאחר הבדיקה.
עם היוודע דבר מחלתו לרופא, הסביר לו הרופא כי המרפאה אינה מבצעת טיפולים מהסוג המבוקש בנשאי HIV, בשל מורכבותם ועלותם הגבוהה, והפנה אותו לקבלת טיפול במקום חלופי. בעקבות התשובה שקיבל, הגיש המטופל תביעה לבימ"ש השלום בטענה שהפלו אותו שלא כדין, על אף שהרופא הבהיר לו שהמרפאה מטפלת בשוטף גם בנשאי HIV.
בימ"ש השלום דחה את טענתו וקבע שלא מדובר בהפליה, אלא בהחלטה מקצועית לגיטימית
החלטה מקצועית לגיטימית
בימ"ש השלום דחה את טענתו וקבע שלא מדובר בהפליה, אלא בהחלטה מקצועית לגיטימית. בנוסף קבעה כב' השופטת ל' הר ציון, כי העובדה שהמטופל לא סיפר על מצבו הרפואי, הביאה למשבר ביחסי האמון בין הצדדים.
עם קבלת פסה"ד של ביהמ"ש השלום, הגיש התובע ערעור לביהמ"ש המחוזי וביטל אותו לאחר זמן קצר.
מספר חודשים אח"כ שוב פנה התובע למשרד הבריאות ובקש שימשיך בבירור התלונה. לאחר שבחן את הדברים החליט משרד הבריאות שאין מקום להמשיך בבירור התלונה, בין היתר מהסיבות הבאות: עמדת המשרד בדבר סמכותו של רופא להעניק טיפול המתאים לתפיסתו המקצועית; עמדת המשרד שלפיה מסירת מידע רפואי שלם ונכון נדרשת לשם מתן טיפול רפואי מתאים ומשפיעה על הצלחת הטיפול; וכן קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בתובענה האזרחית, שדחה את טענות התובע להפלייתו.
בתגובה להחלטת משרד הבריאות, פנה התובע לביהמ"ש לעניינים מנהליים, והגיש עתירה מנהלית כנגד משרד הבריאות, בטענה שלא קיים ועדה מיוחדת שתבחן את שלילת רישיונו של רופא השיניים על כך שהפלה אותו. ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע אף הוא, שלא מדובר בהפליה ועל כך ערער התובע לבימ"ש העליון.
שופטי ביהמ"ש העליון דחו כאמור את ערעורו וטענותיו של התובע, ובפסק הדין ציינו, כי על כל מטופל לדווח אמת לרופא המטפל ולנהוג בתום לב ובהגינות. אם לא עשה זאת - לא יוכל לטעון להפליה
על מטופל לדווח אמת
שופטי ביהמ"ש העליון דחו כאמור את ערעורו וטענותיו של התובע, ובפסק הדין ציינו, כי על כל מטופל לדווח אמת לרופא המטפל ולנהוג בתום לב ובהגינות. אם לא עשה זאת - לא יוכל לטעון להפליה!
בנוסף ציינו השופטים, כי לרופא יש את הזכות, ואף החובה, לתת טיפול בשיטה שבה הוא מאמין, וכי במקרה של דחיית מטופל משיקולים מקצועיים – לא מדובר בהפליה.
השלכה המשמעותית ביותר של פסיקה זו היא בהטלת אחריות על המטופל: אם עד עכשיו לא היתה הנחיה מביהמ"ש העליון על כך שחובה על מטופל לדווח אמת, הרי שפסק הדין הזה קבע שעל מטופל לדווח אמת, בזמן אמת ולא בדיעבד על מצבו הרפואי
ההשלכות הרחבות של פסק הדין - הטלת אחריות על המטופל
פסק הדין הזה הוא למעשה פסק דין מנחה וחדשני בתחום, שמשמעותו שלא כל סירוב לטפל ניתן לפרש כהפליה:
אם הרופא לא מאמין בהצלחת הטיפול או בבטיחותו - זה לא הופך אותו למפלה. כך גם אם הרופא טוען שמטופל הפר את הקוד הרפואי האתי בכך שלא דיווח אמת ולכן נוצר משבר אמון אמיתי בין הרופא למטופל - זהו שיקול לגיטימי מבחינת הרופא כדי להחליט אם לטפל או לא.
אך ההשלכה המשמעותית ביותר של פסיקה זו היא בהטלת אחריות על המטופל: אם עד עכשיו לא היתה הנחיה מביהמ"ש העליון על כך שחובה על מטופל לדווח אמת, הרי שפסק הדין הזה קבע שעל מטופל לדווח אמת, בזמן אמת ולא בדיעבד על מצבו הרפואי. ומשלא עשה כך – לא יוכל לטעון להפליה.
* הכותב הוא עו"ד למשפט מנהלי ומשפט פלילי
** השתתפה בהכנת הכתבה - יערית טרבלסי, כתבת זאפ משפטי
