האם לקוחות של מספרה הם "סוד מסחרי", והאם עובד במספרה רשאי לעשות שימוש ברשימת הלקוחות של מעסיקו לשעבר ולתת להם שירות במספרה המתחרה שבה התחיל לעבוד - זו השאלה המרכזית שעמדה לאחרונה להכרעת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
במסגרת סכסוך בין בעל המספרה לעובדו לשעבר דרש הבעלים להוציא צו מניעה נגד העובד, לא לאפשר לו להשתמש ברשימת לקוחותיו, ולאסור על העובד להמשיך לעבוד במספרה המתחרה . השופטת יפית זלמנוביץ'- גיסין דחתה את הבקשה שהגיש המעסיק לשעבר, וקבעה כי רשימת לקוחות של מספרה אינה בגדר סוד מסחרי.
לטענת המעסיק, זמן קצר לאחר שעזב העובד את המספרה, הוא החל ליצור קשר עם לקוחות והציע לקבלם במספרה המתחרה
גרסת בעל המספרה: לקוחות קבעו תור דרך הסלולר של העובד
הפרשה החלה באוגוסט 2012, אז החל לעבוד העובד, שיוצג על ידי הח"מ, במספרה של מעסיקו לשעבר ביישוב במרכז הארץ. האיש הועסק במקום במשך חמש שנים עד שלטענת מעסיקו הוא עזב את העבודה בסוף אוקטובר האחרון.
מהבקשה שהוגשה לבית הדין עולה, כי יומיים בלבד לאחר שעזב העובד את המספרה הוא עבר למספרה המתחרה שממוקמת בסמוך. המעסיק טען כי בתקופת עבודתו ניהל העובד את התורים למספרה, חרף מחאתו, מהטלפון הסלולרי שלו, וכך אסף מספרי טלפון של לקוחות.
לטענת המעסיק, זמן קצר לאחר שעזב העובד את המספרה, הוא החל ליצור קשר עם לקוחות והציע לקבלם במספרה המתחרה. לדבריו, הוא החזיק ברשימת לקוחות שאליהם פנה העובד לשעבר בהצעה זו.
על פי הבקשה, לאחר שהעובד רמז למעסיק כי יעבור למספרה מתחרה עם רשימת לקוחותיו, הוא הציע לו לחתום על הסכם עבודה, אולם העובד סירב והעלה דרישות לתנאים סוציאליים ולהעלאת שכר. לאחר שהמעסיק סירב לדרישות אלה - התפטר העובד מעבודתו. לטענת המעסיק, זמן קצר לאחר מכן נודע לו, כי העובד החל לפנות ללקוחותיו בהצעות להסתפר אצלו. לטענת בעל המספרה, בתקופת עבודתו במקום הוא ניהל "מגעים אינטנסיביים" עם המספרה המתחרה, והביא אליה את רשימת הלקוחות של מעסיקו לשעבר, אף שמדובר ב"סוד מסחרי ברור".
לדברי העובד, בקשתו של המעסיק לשעבר לבלום אותו נועדה רק למנוע תחרות הוגנת בין שתי מספרות, למנוע ממנו לעסוק במקצוע שלו, ולאסור על הלקוחות לבחור איפה הם רוצים להסתפר. לטענתו, השירות שהוא נותן הוא "שירות אישי, המבוסס על כישוריו, ניסיונו ומקצועיותו"
גרסת העובד לשעבר: הלקוחות פנו אלי מרצונם, לא היה כל סוד מסחרי
בתגובתו לבית הדין הציג העובד גרסה שונה לחלוטין. לדבריו, הוא מעצב שיער בהכשרתו ובעל מקצוע מעולה עם ניסיון של למעלה מ-20 שנה בעיסוקו.
לדבריו, בקשתו של המעסיק לשעבר לבלום אותו נועדה רק למנוע תחרות הוגנת בין שתי מספרות, למנוע ממנו לעסוק במקצוע שלו, ולאסור על הלקוחות לבחור איפה הם רוצים להסתפר. לטענתו, השירות שהוא נותן הוא "שירות אישי, המבוסס על כישוריו, ניסיונו ומקצועיותו".
העובד צירף תמלילי שיחות עם מספר לקוחות מהם עלה, כי לא הוא יזם את השיחות עם הלקוחות, אלא הם עצמם אלה שהתקשרו אליו. לטענת העובד, המעסיק ידע כי חלק מהלקוחות מזמינים את התור דרך הסלולרי שלו, ולאורך תקופת עבודתו "לא העלה כל טרוניה או תלונה בעניין זה", אלא דווקא היה מרוצה מכך.
העובד טען, כי המעסיק לא הביא כל ראיות לכך שלקוחות המספרה הם סוד מסחרי, וכי בין הצדדים לא היה כל הסכם, שנגע לאי תחרות, שמירת סודיות או הגבלה על עבודתו כספר. לדבריו, הישוב בו ממוקמות שתי המספרות הוא ישוב קטן, והמעסיק "לא עשה שום מאמץ על מנת להשיג את הלקוחות או לשמור עליהם בסוד".
השופטת יפית זלמנוביץ'-גיסין קבעה, כי המעסיק לא הצליח להרים את הנטל, ולו הראשוני, להוכיח סוד מסחרי כלשהו
קביעת בית הדין: לא הוכח סוד מסחרי כלשהו, מדובר בשירות אישי
השופטת יפית זלמנוביץ'-גיסין קבעה, כי המעסיק "לא הצליח להרים את הנטל, ולו הראשוני, להוכיח סוד מסחרי כלשהו". על פי קביעת בית הדין, הוא אף לא טרח להציג את רשימת הלקוחות בה עשה העובד שימוש, כביכול, כדי לגרום לפגיעה בעסקו.
בית הדין קבע, כי "היעדר כל פירוט אודות ה'סוד' מעיד על חולשת טענתו של המבקש". בתצהיר משלים פירט המעסיק כמה שמות של לקוחות מתוך אותה "רשימה" לכאורה, אלא ששמות אלה היו חלקיים, וברוב המקרים התייחס המעסיק אל השמות הפרטיים של אותם לקוחות בלבד.
עוד קבע בית הדין, כי "אין דינה של נוסחה להכנת מוצר קוסמטיקה או משקה קל, המוחזקת בכספת תחת מנעול ובריח, כדין לקוחות של מספרה, היוצאים ובאים כרצונם מנותן שירות כזה או אחר... המספרה והספר אינם מעניקים מוצר ייחודי כהגדרת הפסיקה, ומשכך לא ברור איזה 'סוד' יכול ויתגלה למעיין ברשימת הלקוחות...", ככל שהיתה מוגשת כזו לבית הדין.
על פי העדויות שהובאו בפני בית הדין, המעסיק ידע כי לקוחות המספרה יוצרים קשר עם העובד באמצעות הטלפון הנייד שלו כדי לקבוע תור, והוא לא התלונן על כך.
השיחות המוקלטות של לקוחות, שהוצגו על ידי המעסיק בבית הדין תמכו דווקא בטענת העובד כי הם אלה שיזמו את הקשר עימו וביקשו את מספר הטלפון שלו, לצורך קביעת תור במספרה.
עוד נקבע, כי המעסיק לא הוכיח שהמספרה החדשה רשמה רווח מיוחד, כאשר הועבר לידיה "הסוד המסחרי" של רשימת הלקוחות או כי "המידע הסודי" אודות הלקוחות הוא שעמד בבסיס קבלתו לעבודתו החדשה.
מהעדויות שנחשפו בבית הדין עלה, כי העובד לא ניסה לשכנע לקוחות שלא להגיע למקום עבודתו הקודם, לא עשה כל ניסיון לפגוע בעסק, וכל הפניות אליו היו ביוזמת הלקוחות עצמם. במקביל לא הוכח שהמעסיק עשה מאמץ מיוחד לשמור על אותה "רשימת לקוחות" בסוד.
בית הדין קבע, כי המעסיק לא הציג כל אינטרס לגיטימי לאסור על העובד לפעול במספרה המתחרה וכי לא הוכח שקיים "סוד מסחרי" כלשהו, שבו עשה העובד שימוש
השורה התחתונה: הבקשה נדחתה, והמעסיק חויב בהוצאות של 10,000 שקלים
בסיכומו של דבר, קבע בית הדין כי המעסיק לא הציג כל אינטרס לגיטימי לאסור על העובד לפעול במספרה המתחרה וכי לא הוכח שקיים "סוד מסחרי" כלשהו, שבו עשה העובד שימוש.
בית הדין קבע, כי מדובר בשירות אישי ש"מי שחפץ בו בוחר ממי לקבלו.. את נאמנותו של הלקוח לא ניתן למדוד ברשימה כזו או אחרת, אלא במאמצים היומיומיים הנעשים לשמירה על הלקוחות, מאמצים שלא הוכחו".
על רקע זה, דחה בית הדין את בקשת המעסיק, וחייב אותו בהוצאות בגובה 10,000 שקל.
