האירוע בו נשמע לאחרונה חה"כ איימן עודה פונה לשוטר משטרת ישראל, בביטויים כגון: "אתה אפס" ו"לך קיבינימאט" מעלה מחדש לדיון את שאלת גבולות החסינות המהותית, ממנה נהנים חברי הכנסת בפעילותם.
נזכיר את הרקע לדברים: לאחר ההפגנות שקיימו קבוצות שונות, מקרב ערביי ישראל, כנגד פעילות צה"ל בעזה - התאשפזו מספר מפגינים שלטענתם נחבלו על-ידי שוטרים. ח"כ איימן עודה (ראש הרשימה המשותפת) ומספר מקורבים לו - הגיעו לבית החולים "בני ציון" בחיפה, כדי לבקר את אחד הפצועים.
שוטרים שהיו במקום מנעו את הביקור, כחלק מביצוע תפקידם. בשלב זה, פנה חבר הכנסת איימן עודה לאחד השוטרים - וגידף אותו, תוך שימוש בביטויים פוגעניים שצוטטו לעיל.
בעקבות הדברים, פנה השר לבטחון פנים, גלעד ארדן ליועץ המשפטי לממשלה, בדרישה לפתוח בחקירה נגד חבר הכנסת איימן עודה, בחשד למספר עבירות ובהן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור.
האם חבר הכנסת איימן עודה יכול ליהנות מהחסינות המהותית, המוקנית לחברי כנסת, במילוי תפקידם? בכך נעסוק במאמר זה.
החסינות המהותית שונה מהחסינות הדיונית, בכך שאינה ניתנת לנטילה. החסינות המהותית עומדת לחבר הכנסת גם לאחר שחדל מלהיות חבר-כנסת
חסינות מהותית: איננה ניתנת לנטילה
חוק יסוד הכנסת קובע בסעיף 17 כי לחברי הכנסת תהיה חסינות. הקביעה בחוק היסוד היא קביעה כללית. הפרטים לעניין החסינות מצויים בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: "חוק החסינות").
סעיף 1 (א) מתייחס לחסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית - וקובע:
"חבר כנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה בכנסת או מחוצה לה. אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".
כידוע, החסינות המהותית שונה מהחסינות הדיונית, בכך שאינה ניתנת לנטילה. החסינות המהותית עומדת לחבר הכנסת גם לאחר שחדל מלהיות חבר-כנסת. פסק הדין בו הותוו הקווים המנחים לגבולותיה של החסינות המהותית הוא בג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל.
בג"ץ: "החסינות לא נועדה לעודד את חבר הכנסת לבצע פעולות אסורות. מטרתה לעודד אותו לפעול כראוי בביצוע תפקידיו כחבר הכנסת"
חברות בכנסת - לא עיר מקלט
באותו מקרה, ציינו שופטי בג"ץ, כי: "החסינות לא נועדה לעודד את חבר הכנסת לבצע פעולות אסורות. מטרתה לעודד אותו לפעול כראוי בביצוע תפקידיו כחבר הכנסת. עם זאת, היא נועדה למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות 'מכסה' שוליים אלה".
השופטים הבהירו כי: "החברות בכנסת אינה הופכת ל'עיר מקלט' לחברי כנסת המבצעים עבירות פליליות תוך כדי ביצוע תפקידם כחברי כנסת. עם זאת, החברות בכנסת מחסנת את חברי הכנסת מפני פעולות אסורות שהן בגדר 'סיכונים מקצועיים'...".
בפסיקה נקבע, כי: "השתתפות בהפגנה, הזכות להפגין הן מאבני היסוד של מדינה דמוקרטית. זכות ההפגנה שהיא זכות יסוד לכל אזרח הינה כמובן גם זכותו של חבר כנסת"
שוטר "נבלה" - ומבחן הסיכון הטבעי
בשנת 2009 עמד לדין פלילי חבר הכנסת דאז מוחמד ברכה, בשל מספר אירועים בהם הואשם בתקיפת עובדי ציבור. כתב האישום כלל בתוכו ארבעה סעיפי אישום. אחת הטענות שהעלה חבר הכנסת להגנתו הייתה שפעולותיו נהנות מן החסינות המהותית, החלה על פעילותם של חברי הכנסת.
ביחס לשני סעיפי אישום - העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק - קיבל בית המשפט את הטענה (ת"פ 12318-12-09 מדינת ישראל נ' ברכה) וקבע שהחסינות עומדת לחבר הכנסת. ביחס לשני סעיפי אישום נוספים נדחתה הטענה.
שופט בית משפט השלום דניאל בארי קבע, כי "פנייתו של הנאשם אל קצין המשטרה (האירוע בו דובר בכתב האישום היה הפגנה בה נטל חלק חבר הכנסת ברכה - א.ה) בטענה שהמשטרה נוקטת אלימות כלפי המפגינים היא כאמור לגיטימית. בהמשך, האמירות שנאמרו "נבלה" והדגשת האמירות באצבע הם מעשים לא תקינים. יחד עם זאת נראה לי כי מעשים אלה שאינם חמורים באופן מיוחד הם מסוג המעשים שנכנסים בגדרו של 'מבחן הסיכון הטבעי'.
הנאשם השתתף בהפגנה חוקית וכשחש כי יש שימוש מופרז באלימות הביע דעתו ונסחף לאמירות לא ראויות ותנועות אצבע לא במקום.
גם התביעה לא סברה כי מוקד העניין היה אלימות כלפי שוטר, ולכן שמה את הדגש על העלבה, דהיינו, אמירה כפולה של 'נבלה'...".
בפסק הדין מובהר כי "השתתפות בהפגנה, הזכות להפגין הן מאבני היסוד של מדינה דמוקרטית. זכות ההפגנה שהיא זכות יסוד לכל אזרח הינה כמובן גם זכותו של חבר כנסת. הפגנה בכלל, הפגנה פוליטית בפרט, בנושא השנוי במחלוקת עלולה להפוך לבעייתית ועלולה לגרור את מארגני ההפגנה וחברי הכנסת בתוכם להגרר למעשים שיש בהם הפרת חוק.
חבר כנסת ככל אזרח מחויב לכבד את החוק. אולם כדי שלא להגביל את יכולתו לפעול במילוי תפקידו ניתנה לו האפשרות ליהנות מחסינות כשמעשיו אינם עוברים את הגבול הדק של מבחן הסיכון הטבעי".
ח"כ עודה יוכל לטעון כי אין עניין ציבורי להעמיד אותו לדין, אם לא פועלים כך כנגד אחרים
הגנה מן הצדק? ההתנהגות המצופה מחברי כנסת
עד כאן עניינו של מוחמד ברכה. עניינו של חבר הכנסת איימן עודה שונה. התקרית בה היה ח"כ עודה מעורב באה אמנם לאחר הפגנה פוליטית, אך הייתה מנותקת ממנה, בזמן ובמקום.
החסינות לא נועדה לאפשר לחברי הכנסת להסתתר תחת כנפיה, בשעה שהם מבצעים מעשים שאינם נוגעים לביצוע תפקידם. כלל לא בטוח שהחסינות אמורה לעמוד לחבר הכנסת עודה. גם לחסינות המהותית יש גבולות, כאמור לעיל.
ייתכן שדווקא הגנה אחרת תהיה משמעותית יותר, בנסיבות העניין. קצין משטרה בכיר שהתראיין בעקבות המקרה תיאר כי גידופים כלפי אנשי המדים הם עניין של יום ביומו; ופעמים רבות מסתיימים מעשים כאלה בלא כלום - ללא עיכוב, מעצר או הגשת תלונה, כנגד המגדפים. אם כך, ח"כ עודה יוכל לטעון כי מחמת "הגנה מן הצדק", עניינו לא צריך להיות שונה. וכי אין עניין ציבורי להעמיד אותו לדין, אם לא פועלים כך כנגד אחרים.
התעלמות או הקלת ראש באלימות מילולית המופנית כלפי שוטרים מדאיגה ביותר, הן ברמה המשפטית, והן ברמה הציבורית. חובה על כולנו לשמור על מעמדם של אוכפי החוק, שכן משטרה אחרת אין לנו - ולא תהיה, ומה שמתחיל בגידופים יסתיים באלימות אם לא יטופל בחומרה. ואולי דווקא מעמדם של חברי הכנסת כשליחי ציבור, אמור לחייב אותם בנורמות התנהגות גבוהות יותר, יחסית לאדם מן הישוב?
