נזיקין בעונת הרחצה

בקיץ הישראלי הלוהט, הבילוי בים ובבריכה הוא ללא ספק אלטרנטיבה מצננת. עם זאת, לצד ההנאה הגדולה - ישנן לא מעט סכנות, שעלולות להסתיים בנזק קשה; ובחלק מהמקרים אף במוות. סכנת הנזק הגדולה ביותר טמונה כמובן בטביעה, אך הנזק עלול להיגרם גם כתוצאה מהחלקה, פציעה, עקיצות ולעתים גם אלימות. 

פקודת הנזיקין (נוסח חדש, תשכ"ח-1968) קובעת: "כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה". כלומר: כל מי שנגרם לו נזק זכאי לתבוע פיצויים מהגורם האחראי, בתנאי שיוכיח שלושה דברים עיקריים: 1. רשלנות מצד הנתבע (במעשה או במחדל); 2. נזק; 3. הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק. 

סוגיית "הסיכון הטבעי" היא הסיבה לכך שבתביעות מסוג זה, מהווה הוכחת הרשלנות נדבך עיקרי. בבואו לדון בתביעה, יבחן ביהמ"ש את השאלה האם הנושא באחריות נקט בכל האמצעים הדרושים והאפשריים, כדי למנוע את הנזק 

מתי ניתן לתבוע בגין נזק שנגרם בים ו/או בבריכה?

תביעות בגין נזקים שנגרמו בים או בבריכה (בעיקר תביעות בגין טביעה או החלקה) הן נגזרת של פקודת הנזיקין - אבל בתי המשפט אינם ממהרים לפסוק לטובת התובעים, מאחר שבתי המשפט לוקחים בחשבון שנזק הנגרם בים או בבריכה הוא בגדר סיכון טבעי שהתממש. למשל, אדם שמגיע לבריכה או לים יודע שיש סכנת טביעה; וסביר שיהיו מים בסביבת הבריכה, שעלולים לגרום להחלקה. לכן, במקרים אלה על האדם לנקוט משנה זהירות. 

סוגיית "הסיכון הטבעי" היא הסיבה לכך שבתביעות מסוג זה, מהווה הוכחת הרשלנות נדבך עיקרי. בבואו לדון בתביעה, יבחן ביהמ"ש את השאלה האם הנושא באחריות נקט בכל האמצעים הדרושים והאפשריים, כדי למנוע את הנזק. במקרה שבו יוכח כי הנזק נגרם כתוצאה מרשלנות של האחראים, ייטה בית המשפט לפסוק לטובת התובע תוך שייבחן גם את רשלנותו התורמת של הניזוק.  

ככל שמדובר, למשל, בבריכה עירונית - הרשות המקומית ו/או מפעילת הבריכה אחראים

על מי מוטלת האחריות בים ובבריכה?

באופן כללי, האחריות לשמירה על שלום המתרחצים מוטלת על בעל המקום. יש הבדל בין נזק שנגרם בים, נזק שנגרם בבריכה פרטית ונזק שנגרם בבריכה עירונית. 

רחצה בים - משרד הפנים והרשות המקומית הם אלה שאחראים על הרחצה בים, מאחר שהחוף והים שייכים למדינה (מי שמפעילה את החוף ואחראית על התפעול בפועל היא הרשות המקומית). 

* אחריות משרד הפנים קשורה במדיניות ובפיקוח העקיף. בפעולות משרד הפנים ניתן למצוא את הפעולות הבאות: 
1. קביעת נהלים; 2. סיכום עונת רחצה; 3. קורסי הכשרה למנהלי חופים; 4. העברת תקציב פיתוח לשילוט, ציוד הצלה וכו'; 5. ביקורות ע"י מפקחים ופקחים והפקת לקחים; 6. פרסום תשדירים בדבר הסיכונים ברחצה בחופים במספר שפות; 7. הנפקת עלוני בטיחות ברחצה וביטאון וכו'. 

* האחריות הישירה בענייני בטיחות הרחצה מוטלת על הרשות המקומית וכרוכה בהפעלת החופים, הסדרת הרחצה, שירותי הצלה ושמירה על ביטחון המתרחצים (לרבות פיקוח ישיר, שוטף וסדיר, לפי הנחיות משרד הפנים והוראות הדין).

עם זאת, לאור שיקול הסיכון הטבעי, שאלת האחריות במקרים בהם נזקים נגרמו במקומות רחצה; ובפרט שאלת היחסים בין הרשות המקומית למשרד הפנים במקרי טביעה - עולה במקרים רבים בביהמ"ש. 

דוגמא לכך ניתן לראות בפסיקת ביהמ"ש העליון שדן בערעור על פסה"ד ת"א 99/787 ארי כץ נ' עיריית הרצליה (חיפה): "...העירייה והמדינה טענו, כל אחת בנפרד, כי יש לייחס להן מידת אשמה פחותה מזו שתפסק לחובת האחרת. לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענתן. העירייה והמדינה היו שותפות במידה משמעותית להתרשלות שאירעה, זו בכובעה כמסדירת הרחצה בחוף וזו בכובעה כמפקחת על פעילות האחרת. בצדק ציין בעניין זה בית המשפט המחוזי כי 'מחדליה של העירייה בוודאי שאינם קטנים ממחדליה של המדינה, ולהיפך'...". 

רחצה בבריכה - בעלי הבריכה ו/או מפעיליה אחראים על הרחצה בבריכה. ככל שמדובר, למשל, בבריכה עירונית - הרשות המקומית ו/או מפעילת הבריכה אחראים (בעוד שלמשרד הפנים אין רלוונטיות).

ביהמ"ש יבדוק האם מפעילי פארק המים דאגו לווסת את כמות הגולשים במגלשות המים; האם הבריכה עומדת בכל התקנים

כיצד ניתן להוכיח רשלנות בתביעת נזיקין הקשורה לרחצה בים ו/או בבריכה?

בדומה לתביעות נזיקין אחרות, גם כאן נקבעת רשלנות במקרים שבהם הוכח שהאחראים לא פעלו לפי הכללים והנהלים המוסדרים, בחוקים הרבים הקשורים לעניין זה:   

• חוק וצווי הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 (התווית הסמכויות והחובות בהקשר להסדרת חופים; וחלוקתן בין הרשויות השונות). 

• חוקי עזר (הוראות הסדרת הרחצה).

• נהלי משרד הפנים (נוהל שילוט אתרי רחצה (שהייה), נהלים להסדרת מקומות רחצה וכו').

• חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, תשנ"ז-1997.

• חוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004.

• חוק הסדרת הטיפול בחופי כנרת, תשס"ח-2008.

• צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשע"ו-2016.

• צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), תשס"ד-2004.

כך, למשל: ביהמ"ש יבדוק האם מפעילי פארק המים דאגו לווסת את כמות הגולשים במגלשות המים; האם הבריכה עומדת בכל התקנים (שילוט המזהיר מפני מים עמוקים, חוט אדום חוצץ בין המים הרדודים לעמוקים, שילוט המזהיר מפני קפיצה למים רדודים וכו'); האם המצילים היו מספיק מיומנים במתן החייאה וכו'.

כיצד ניתן לבחון רשלנות במקרה בו התרחשה טביעה בים?

כאשר בוחנים תביעה בגין טביעה בים, יש לבדוק האם משרד הפנים והרשות המקומית פעלו בהתאם להוראות ונקטו בכל אמצעי ההגנה הסבירים. כך, למשל: 

במקרה בו אדם טבע בים במהלך שביתת מצילים, בית המשפט קבע, כי למרות השביתה - על הרשות המקומית לנקוט מספר אמצעי זהירות סבירים בעת "העדר שירותי הצלה"

טביעה במהלך שביתת מצילים

תביעה של אזרח שטבע בים, במהלך שביתת מצילים, אושרה ע"י בית המשפט המחוזי (ת"א 862/02 פלוני נ' עיריית ראשון לציון ואח'), אשר דן בשאלה האם אישור השביתה ע"י ביה"ד הארצי לעבודה מסיר את אחריות הרשות המקומית בנוגע לנזקים שנגרמו בזמן השביתה. 

במקרה זה, קבע ביהמ"ש כי למרות השביתה - על הרשות המקומית לנקוט מספר אמצעי זהירות סבירים בעת "העדר שירותי הצלה": 1. הצבת פקחים, שעיסוקם בהזהרת המבקרים מפני כניסה למים; 2. הגברת הפיקוח, לרבות סיור ממונע; 3. הצבת שילוט בולט בכניסה לחופים, עם כיתוב "אין שירותי הצלה, הרחצה אסורה"; 4. הצבת שילוט בולט על קו המים עם כיתוב "אין שירותי הצלה, הרחצה אסורה"; 5. הצבת שילוט בולט על תחנת ההצלה עם כיתוב "אין שירותי הצלה, הרחצה אסורה"; 6. הודעה ברמקולים לציבור הרחב, כי אין שירותי הצלה והרחצה אסורה; 7. הודעה בכלי התקשורת, המתריעה מפני הסכנה הצפויה עקב העדר שירותי הצלה/רחצה במקומות אסורים/במקומות לא מוכרזים; 8. לנסות לגייס מצילים חלופיים.

אדם טבע בחוף רחצה בלתי מוכרז. הוא תבע פיצויים. בית המשפט קבע, כי העירייה והמדינה התרשלו בכך שלא דאגו להבחנה ברורה בין החוף המוכרז לחוף הבלתי מוכרז

טביעה בחוף בלתי מוכרז

בתביעה שהוגשה (ע"א 1457/07‏ עיריית הרצליה נ' ארי כץ) בגין טביעה של אזרח בחוף רחצה בלתי מוכרז, שלטענתו נראה היה בזמן הטביעה כחוף מוכרז, קיבל ביהמ"ש את טענת התובע, וקבע כי העובדה שבזמן אירוע הנזק (הטביעה), החוף נחזה לבאים לרחוץ בים כחוף מוכרז, הובילה לאחריות העירייה והמדינה. 

בפסק הדין, נכתב כי העירייה והמדינה התרשלו בכך שלא דאגו להבחנה ברורה בין החוף המוכרז לחוף הבלתי מוכרז. בכך, יצרו מצג מטעה שלפיו החוף הבלתי-המוכרז הוא חלק מן החוף המוכרז. בעקבות זאת, אנשים רחצו בחוף, מתוך אמונה כי הם רוחצים בחוף מוכרז.

כחלק מתפקידם ומהכשרתם של המצילים, עליהם להכיר את הטופוגרפיה של החוף והים, לרבות זיהוי מקומות מועדים לסחף ו/או מדרונות עמוקים

טביעה בכנרת

כחלק מתפקידם ומהכשרתם של המצילים, עליהם להכיר את הטופוגרפיה של החוף והים, לרבות זיהוי מקומות מועדים לסחף ו/או מדרונות עמוקים; להזהיר את הרוחצים ולהניא אותם מלהיכנס למקומות אלה. אם תימצא לקות בתפקוד ומישהו טבע עקב כך- הרי שייתכן שניתן לחייב את המצילים בנזיקין. 

בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בת"א (ת.א. 3096/99 ג'מיל עבדאללה אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט) בנוגע למקרה שבו אדם שאינו יודע לשחות, נכנס למים הרדודים בכינרת כשברכיו מעל פני המים - ולפתע מעד ונפל, בשל מדרון נסתר ועמוק. ביהמ"ש חייב את הנתבעת, מאחר שהייתה מודעת למצב המסוכן והיה עליה לצפות את התוצאות של מתן רשות לאורחי המלון לבלות בחוף.

מוטלת חובה על מפעילי בריכה ועל מצילים לשמור על הכללים (למשל: שלטי אזהרה) ולפקח על ההתנהגות של הרוחצים

מהי האחריות במקרה של טביעה בבריכה ועל מי היא מוטלת?

מוטלת חובה על מפעילי בריכה ועל מצילים לשמור על הכללים (למשל: שלטי אזהרה) ולפקח על ההתנהגות של הרוחצים (למשל: אכיפת איסור קפיצה למים רדודים) ולשמור תשומת לב מרבית לכל הרוחצים. עם זאת, האחריות של המצילים איננה מסירה לחלוטין את האחריות מהמתרחצים ו/או הוריהם. 

כך, למשל בתביעת נזיקין, שהוגשה ע"י הוריו של ילד כבן שלוש, שטבע בבריכה; כתוצאה מהטביעה, נגרם לילד שיתוק מוחין. אחת השאלות הקשות שעלתה במהלך הדיונים, היתה: היכן נכח האב בזמן התאונה ומה האב עשה כדי למנוע את אירוע הנזק. המקרה נסגר בפשרה - ועולה ממנו כי הורים ומתרחצים אינם יכולים להטיל את יהבם רק על המצילים; גם להם יש חלק בנטל האחריות. 

בתביעות הקשורות לנזקים שנגרמו כתוצאה מהחלקה בסביבת מים (למשל: בריכה) - לא ניתן להצביע על מגמה חד משמעית של פסיקת ביהמ"ש; שאלת הסיכון הטבעי בולטת כאן במיוחד

מה בנוגע לרשלנות במקרה בו מתרחשת החלקה בבריכה?

בתביעות הקשורות לנזקים שנגרמו כתוצאה מהחלקה בסביבת מים (למשל: בריכה) - לא ניתן להצביע על מגמה חד משמעית של פסיקת ביהמ"ש; שאלת הסיכון הטבעי בולטת כאן במיוחד. בדומה לנסיבות אחרות, גם כאן יבחן ביהמ"ש האם בעל המקום נקט בכל האמצעים, כדי למנוע החלקה ולהזהיר את הנוכחים. 

כך, למשל: על פי מומחי בטיחות, יש מקדם החלקה לכל משטח; באזורים חלקים, על המשטח להיות מחוספס או בעל אמצעי אחר למניעת החלקה. בנוסף למדרך, על בעל המקום לדאוג להניח אמצעי בטיחות נוספים (כגון: שטיחונים). במקרים רבים, השטיחונים מונחים במרווחים ולא באופן רציף. לכן, אם אדם מחליק בין השטיחונים, אפשר שהאחריות תוטל על בעל המקום (מאחר שמדובר באמצעים סבירים, שניתן וצריך ליישם - אמצעים סבירים שהיו עשויים למנוע את הנזק).

במקרה אחר, קבע ביהמ"ש שדן בתביעת נזק שנגרם לילד (17704-07-09‏ ע.א נ' פארק המים נ' פארק מוטורי שפיים), לאחר שהחליק בתוך הבריכה - כי ההחלקה נגרמה כתוצאה מאיבוד שווי משקל (ולא כתוצאה מרשלנות של בעל המקום). לכן, אין מקום לחייב את בעל המקום. 

במקרה של נזק כתוצאה מאלימות בבריכה או בים, ביהמ"ש יבחן אילו פעולות ביצע בעל המקום, כדי למנוע את הקטטה, למנוע נזקי גוף ופגיעה של חפים מפש

האם ניתן לחייב ברשלנות - במקרה של נזק, כתוצאה מאלימות בבריכה ו/או בים?

למרבה הצער, לא פעם ישנם מקרי אלימות במקומות רחצה. האם גם במקרה הזה האחריות מוטלת על בעל המקום? 

באופן עקרוני, חוק עזר הוראות אזהרת רחצה בים (הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ז-1966; תקנה 6-3) קובע כי אחת החבויות של בעל המקרקעין היא לשמור על הסדר הציבורי - הן באמצעות הכשרה נכונה של המצילים שנמצאים במקום (ולהם יש טווח ראייה מרחבי); והן באמצעות פיקוח חיצוני (כגון: סיירים). 

ביהמ"ש יבחן אילו פעולות ביצע בעל המקום, כדי למנוע את הקטטה, למנוע נזקי גוף ופגיעה של חפים מפשע. עם זאת, גם כאן האחריות איננה בלעדית של בעל המקום או המציל אלא גם של המעורבים בקטטה. 

בתביעת נזיקין בגין נזק שנגרם כתוצאה מקטטה בבריכה (ת"א 9308-02-11 ס.מ. ואח' נ' עירית שדרות ואח') טען התובע שהותקף על ידי הנתבע בבריכה העירונית בשדרות. ביהמ"ש קבע כי הנתבע אמנם נקלע לקטטה בעל כורחו, מבלי שביקש אותה תוך שהוא מנסה להגן על עצמו. אלא שמעשה ההגנה העצמית הפך למעשה של תוקפנות, אשר תוצאותיו ניכרות בתובע עד עצם היום הזה. לפיכך, הטיל ביהמ"ש על התובע אשם תורם בשיעור 50%. התביעה נגד העירייה נדחתה, מאחר שהתובע החל את מעשה האלימות והיה צריך לצפות את תוצאותיו. התביעה נגד התוקף התקבלה בחלקה. 

במקרה זה, העירייה לא חבה בשל מעשה שנקט בו התובע (עם זאת, ככל שהיה נפגע צד ג' בקטטה - ייתכן שהעירייה הייתה חבה בגין כך).

ומה בנוגע למצבים בלתי שגרתיים: רשלנות במקרה של נזק, כתוצאה מפגיעה של סוס דוהר המתרחשת בחוף הים?

בתביעה שהוגשה לביהמ"ש בגין נזק שנגרם למתרחצת בחוף רחצה מוכרז, כתוצאה מפגיעת סוס דוהר (ת.א. 7377/01 רחל אדיבי נ' עיריית קריית ים ואח') - קבע ביהמ"ש כי האחריות חלה על הרשות המקומית: "אחריותה של הנתבעת לסידורי בטיחות בחוף הרחצה ומתקניו, לדרך התנהלותו נודעת בפסיקה ובדיני הנזיקין. חובת הזהירות מוטלת עליה כמחזיק המקרקעין, לא כל שכן כמי שמזמין את אזרחי העיר לבוא לרחצה בחוף מוסדר. גם בצו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה) תשכ"ו-1965, קיימת חובה לקיים פיקוח בחוף כאמור, בין היתר בכל ימות השבוע, על-ידי סדרן או מפקח. גם חובת ההשגחה על הסדר הטוב והסדר הציבורי הוטלו על הנתבעת בדין". 

הסיכון להיעקץ מחרקים או ממדוזות, במהלך הרחצה בים או בבריכה - נחשב גם הוא סיכון טבעי. עם זאת, במקרים שבהם נגרם נזק בר חבות ותוכח רשלנות, ייתכן כי החבות תוטל על האחראי הרלוונטי

ואיך אפשר בלי מדוזות: האם יש רשלנות במקרה של נזק כתוצאה מעקיצות?

הסיכון להיעקץ מחרקים או ממדוזות, במהלך הרחצה בים או בבריכה - נחשב גם הוא סיכון טבעי. עם זאת, במקרים שבהם נגרם נזק בר חבות ותוכח רשלנות (למשל: בעיית דבורים ידועה שלא טופלה או צריבה של מדוזה שטופלה באופן רשלני על-ידי גורמי הרפואה בחוף או לא טופלה כלל), ייתכן כי החבות תוטל על האחראי הרלוונטי. 

לסיכום: בתביעות נזיקין הקשורות לרחצה בים ו/או בבריכה קיימות סוגיות רבות בשאלת החבות והנזק, כאשר כל מקרה לגופו. 

מסיבה זו, לאור העובדה שברוב המקרים הרוחצים הם אנשים אקראיים - תיקים אלה סבוכים יותר; כל ראייה עלולה להשפיע על התוצאות. לכן, מיד עם קרות האירוע, חשוב לתעד את כל הפרטים (שם המציל, מועד התאונה, שם הבריכה/החוף וכו'), מומלץ לקחת עדויות ולהיוועץ בעו"ד המתמחה בתחום, קרוב ככל האפשר למועד התאונה. 

והכי חשוב, אחרי כל הכללים המשפטיים: שמרו על עצמכם!

 

*עו"ד אליהו קייקוב עוסק בדיני נזיקין, ביטוח וביטוח לאומי.

 ** השתתפה בהכנת הכתבה - יערית טרבלסי, כתבת זאפ משפטי.