מדינת ישראל 2012 היא מדינה המציגה עצמה מדינה נאורה, אשר יש לה מערכת משפט אזרחית המתגאה בהתנערות מדפוסי חשיבה מיושנים, בעצמאות שיפוטית ובתובנה. האומנם?
המדינה חרטה על דגלה תפיסת עולם משוחררת מדעות קדומות ומתפיסות דתיות שהן לעיתים פרימיטיביות ואנכרוניסטיות, אולם לעיתים אנו נצמדים כ"חסידים שוטים" להלכה היהודית.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום בית דין רבני
בניגוד גמור לגישות הנאורות, במדינת ישראל נקבע, כי על אב לשאת במלוא צרכים החיוניים של ילדיו ללא בדיקה מאוזנת של הכנסת כל אחד מההורים וחלוקת הנטל. למעשה, האב נושא בכל הנטל הכלכלי!
חלוקה לא שוויונית
נשאלת השאלה: מדוע? התשובה היא, שמדינת ישראל היא "מדינה יהודית", ומכל ההלכות בדין היהודי אימצנו את ההלכה האנכרוניסטית שמשמעותה חלוקה בלתי שוויונית בנטל גידול הילדים והטלת כל הנטל הכלכלי על האב.
ממציאות משפטית זו נגזרים מצבים אבסורדיים, שכן לעיתים אישה משתכרת פי שניים ויותר מהאיש. כך למשל, במקרה שבו אישה משתכרת 15000 ₪ נטו ואיש 7000 ₪, עדיין האיש יחויב במלוא הצרכים ההכרחיים של ילדיו. אם מדובר בשלושה ילדים, הרי שמדובר בכל המשכורת למעשה.
משמורת משותפת - הבעייה מתגברת
המציאות מגוחכת ומקוממת עוד יותר במצבים של משמורת משותפת, כאשר ישנה חלוקה שווה של זמן השהייה של הילדים אצל שני ההורים אשר מחליטים להיפרד.
לכאורה, לא היה מקום שהאב ישלם מזונות לאישה כשמחצית הזמן הילדים אצלו, אך במדינת ישראל של המאה 21, גם כשיש חלוקה שווה של שהיית ילדים בשני הבתים האב יחויב במלוא מזונותיהם (אולי לשיטות מסוימות יפחיתו אחוז מסוים מהסכום).
צריך לומר בבירור, כי במקרה של משמורת משותפת, בית המשפט למעשה אינו פוסק מזונות לילדים! במקרה דנן, כל שקל שבית משפט פוסק עבור מה שמוגדר "מזונות ילדים" יהיה בו משום נטילה מתוך כספי קיומם של הקטינים!
האם לפי ההלכה והדין האישי שמדינת ישראל הנאורה נצמדת אליהם כה "באדיקות" עלינו לפעול כ "חסידים שוטים"? האם באמת ההלכה התכוונה לכך שכשהילדים במשמורת משותפת צריך ליטול מדמי מחייתם ולהעביר להורה האחר תחת האצטלה הלא הגיונית והלא רלוונטית של "מזונות", הגם שממילא האב נושא בכל הוצאותיהם וצרכיהם במחצית השבוע כשהם אצלו?
ההלכה רלוונטית לעבר
צריך לזכור, כי בתקופה שבה נוצר העיקרון ההלכתי לעניין מזונות ילדים (תקופת התלמוד הבבלי והירושלמי) לפני כ-1,500 שנה ויותר, צורת החיים הייתה אחרת לחלוטין, שכן האם הייתה בבית וגידלה את הילדים, ואילו האב היה מפרנס.
ההלכה ודאי לא כיוונה למציאות של ימינו, כאשר לעיתים קרובות שני ההורים מגדלים במשותף ובאופן שוויוני את הילדים, והכנסותיהם זהות.
ברי כי האמוראים והתנאים שמו אל מול עיניהם דבר אחד בלבד: מחייתם של הילדים, שכן אם הגורם המפרנס לא יפרנסם הם עלולים לסבול חרפת רעב.
אולם, ודאי שאם שני ההורים מפרנסים ומגדלים את הילדים באופן שווה והשהייה בשני הבתים שוויונית, אין שום מקום ליטול מכספי הילדים לטובת ההורה השני. חוסר הצדק במקרה שכזה זועק לשמיים!
יש להוסיף ולומר, כי לדין היהודי יש גם היבט אנושי ושיקול דעת רחב המבוסס על היותנו בני אנוש, אולם לדאבונו של כותב שורות אלו במדינת ישראל של המאה ה- 21 יישום הדין העברי הוא סלקטיבי ולא בהכרח הוגן ובוודאי שלא צודק.
