לפני מספר ימים היינו עדים למהפכה בעולם הרשלנות הרפואית בתחום האבחון הטרום לידתי, כאשר בית המשפט העליון, בהרכב של שבעה שופטים (בראשותו של השופט אליעזר ריבלין, אשר נתן את פסק דינו האחרון טרם פרישתו), קבע בפסק דין תקדימי כי מי שנולד עם מומים כתוצאה מאי אבחון רשלני שלהם טרם הלידה לא יוכל לתבוע בגינם (ע"א 1326/07 ליאור המר ואח' נ' פרופ' עמי עמית ואח').
לעומת זאת, הוסיף וקבע בית המשפט העליון, כי ההורים יוכלו לתבוע את הנזקים שנגרמו להם בעקבות לידתו וגידולו של אותו ילד פגוע.
עד לפסק הדין החדשני והמהפכני הכיר בית המשפט העליון (בע"א 518/82 זייצוב נ' כץ – להלן "הלכת זייצוב") בזכותו של אדם בעל מום מולד שלא אובחן לפני לידתו כתוצאה מהתרשלות לטעון: "מוטב היה לי לו לא הייתי נולד כלל מאשר לחיות עם המום". טענה זו ביססה עילת תביעה המכונה בלשון המשפטית, "חיים בעוולה". בתי המשפט נהגו לפצות את אותם נפגעים על כל נזקיהם כתוצאה מאותו מום שלא אותר, תוך שהם היו חלוקים ביניהם אילו מומים יזכו בפיצוי, וכיצד לאמוד את הנזק. הלכה זו נהגה במשך 25 שנה, עד היום.
בוטלה עילת התביעה בשל "חיים בעוולה"
בפסק הדין החדש החליטו השופטים על ביטולה של עילת התביעה בגין "חיים בעוולה" ממספר טעמים, ביניהם הבעייתיות בהכרה בטענה כי ישנם מצבים בהם מוטב היה לו לאדם שלא נולד כלל, אשר פוגמת בעיקרון קדושת החיים, בהכרה בערך האדם ובזכותם של אנשים בעלי מוגבלות לכבוד ושוויון.
זכאות ההורים לפיצויים
עם זאת, בית המשפט העליון קבע, כי יש להמשיך ולהכיר בזכותם של הורי הילוד בעל המום לתבוע בגין הנזקים הכלכליים והנפשיים שנגרמו להם בעקבות לידתו. עילת תביעה זו של ההורים, שאף היא הוכרה בפסק דין זייצוב, קרויה "הולדה בעוולה". בהתאם לפסק הדין, הורים של ילוד פגוע יהיו זכאים לקבל פיצוי שיכסה את הוצאות גידולו ומלוא צרכיו של היילוד גם לאחר בגירתו ולמשך כל תוחלת חייו, בנוסף לפיצוי על הכאב והסבל שנגרמו להם בעקבות לידתו, ועל עצם כך שלא גילו להם על המום (הפגיעה באוטונומיה שלהם).
על מנת לזכות בפיצוי יצטרכו ההורים להוכיח שלושה תנאים מצטברים:
ראשית, כי רשלנות רפואית לפני הלידה היא שהביאה לאי אבחון המום (כמו למשל אי ביצוע בדיקות גנטיות חיוניות, היעדר התייחסות לממצאים פתולוגים בבדיקת האולטרה סאונד, או אי יידוע ההורים על מומים שהתגלו בבדיקות הגנטיות או בבדיקות האולטרא סאונד).
שנית, כי לו היו ההורים יודעים על המום במהלך ההריון היו מבקשים להפסיק את ההריון.
ולבסוף, כי ועדה להפסקת הריונות היתה מאשרת את הפסקת ההריון במקרה המסוים.
יש להדגיש, כי פסק הדין מתייחס רק למקרים בהם הוכחה רשלנות בגין אי איבחון מומים בעובר לפני הלידה, ולא למקרים בהם כתוצאה מניהול כושל של הלידה נגרם נזק לעובר. במקרים כאלו הילוד יוכל לתבוע בעצמו, ולא מדובר בטענה בגין "הולדה בעוולה".
קשיים לא מעטים
פסק הדין החדש מעורר קשיים מעשיים שידרשו התייחסות נוספת, כמו למשל: כיצד להבטיח את הכספים לטובת הילד הנכה. בעיה נוספת היא בעניין התיישנות התביעות בגין "הולדה בעוולה".
עד היום, בהתאם להלכת זייצוב ובהתאם לחוק ההתיישנות, יכול היה אדם שנפגע כתוצאה מרשלנות במהלך ההריון של אמו לתבוע עד הגיעו לגיל 25 (שבע שנים מהגיעו לגיל 18). כיום, לפי ההלכה החדשה, לכאורה העילה היא של ההורים בלבד, אשר יוכלו לתבוע רק 7 שנים בלבד מיום גילוי הנזק. מה קורה אם כך, עם כל אותם הורים לתובעים פוטנציאלים, שהמתינו עם תביעתם כי הסתמכו על הלכת זייצוב וידעו שהם יכולים להגישה עד הגיעם לגיל 25? האם יוכל הצד השני לטעון במקרה כזה, על אף שהיתה הסתמכות ברורה שלהם על ההלכה הנוהגת עד היום, תביעתם התיישנה?!
נראה, כי תוצאה כזו עומדת בניגוד להיגיון ולכללי הצדק הטבעי.
על כן, מוצע בזאת, כי בתי המשפט יאפשרו גם עתה להורים להגיש את התביעה בגין "הולדה בעוולה" למשך 18 שנים נוספות, ולחלופין כי תוארך תקופת ההתיישנות במקרים אלו בחקיקה.
עוד בנושא:
רשלנות רפואית בלידה – סקירה נרחבת
רשלנות רפואית בהריון ולידה / המדריך
על ניתוח קיסרי והשלכות של רשלנות רפואית בלידה
* הכותבת הינה עורכת דין ורופאה בהכשרתה, בעלת משרד עורכי דין העוסק בתביעות בגין רשלנות רפואית לרבות רשלנות במהלך ההריון ובלידה.
