פרשת "רשות המיסים" - גזר דינה של שולה זקן

בשבוע שעבר, 6.6.12, נגזר עונשה של שולה זקן, אשר נדונה לארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.
בית המשפט השלום בירושלים (השופט חיים לי-רן) דחה את בקשת הפרקליטות להטיל על זקן עונש של מאסר בפועל, ומנגד לא נעתר לבקשת ההגנה לסיים את ההליך בצו ללא הרשעה.

זקן הורשעה, כאחת מהחוליות בשרשרת הפרשה שזכתה לכינוי פרשת "רשות המיסים", בעבירה של מרמה והפרת אמונים. הרשעתה נסבה על כך שכאשר שימשה כראש לשכתו של שר האוצר דאז אולמרט, בין אוקטובר 2005 למרץ 2006, מנעה ביוזמת אחיה, יורם קארשי, מראש רשות המיסים דאז ג'קי מצא, להיפגש לבקשתו עם שר האוצר כדי להביא לידיעתו מינויים של בכירים שביקש מצא לבצע ברשות.

זקן מנעה את המפגש כל עוד לא יבוא על פתרונו, לשביעות רצונו של אחיה, שאלת מינויו של יגאל סער לאחד מהתפקידים הבכירים הללו, מינוי אותו חפץ אחיה לקדם.
בית המשפט קבע, כי "רק משהוסר מחסום סער" ובעקבות שיחה עם אחיה, אפשרה זקן את הפגישה ופתחה את דרכו של ראש הרשות מצא ללשכתו של שר האוצר.

נפסק, כי זקן הפרה את אמון הציבור בכך שניצלה לרעה את כוח תפקידה ומעמדה הרמים - זקן הפקידה בידי אחיה "את המפתח ללשכת השר" ובכך העמידה עצמה במצב של ניגוד עניינים בין חובתה כלפי הציבור למלא תפקידה ללא שיקולים זרים.
הכרעת דינה של זקן ניתנה לפני כשלושה חודשים וכעת גזר בית המשפט את עונשה.

גזר הדין – טרם כניסת התיקון לחוק העונשין לתוקף
שלב גזירת הדין הוא אולי השלב הרגיש ביותר במלאכת השיפוט, שכן בו מוכתבת "השורה התחתונה" של ההליך השיפוטי והמסר הציבורי בעקבותיה.

על בית המשפט לשקול ולאזן בגזר הדין בין שורה של שיקולים מורכבים, מהם עקרוניים וכלליים יותר (טובת הציבור, עוצמת הפגיעה בערך המוגן על ידי העבירה, הרתעת הרבים) ומהם אישיים (הרתעה אישית של העבריין, שיקומו, נסיבות אישיות ועוד).

סוגיית הענישה מעוררת דילמות רבות. אחת הביקורות שנשמעו בארץ בשנים האחרונות היא שלשופטים ישנו שיקול דעת רחב מידי בענישה, שכן חוק העונשין קובע רק את הרף המרבי של העונשים.

זו הזדמנות להזכיר, כי בעניין זה אנו עומדים בפתח שינוי ממשי במשפט הפלילי. ב-10 לחודש יולי השנה צפוי להיכנס לתוקף תיקון חדש וחשוב לחוק העונשין המכונה החוק להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.
התיקון לחוק קובע שורה של קריטריונים האמורים להנחות ולהבנות את שיקולי השופט וליצור מדיניות ענישה אחידה יותר מזו הנהוגה.

יש החוששים, כי התיקון החדש לחוק יגרום דווקא להחמרה דוגמטית בענישה, בשל הליך ההנמקה והעלאה על הכתב של מכלול השיקולים שכיום בחלקם אינטואיטיביים וכן בשל הצורך בקביעת מתחמי ענישה, אשר עשוי לגרום לפזילה לכיוון הרף המירבי, דבר שרחוק מאוד ממדיניות הענישה הנוהגת כיום, אשר מתקרבת לרף העונשי המרבי רק במקרים החמורים שבחמורים.

מעניין לתהות האם עונשה של זקן היה חמור או קל יותר אילו היה נגזר לפי התיקון לחוק החדש. מכל מקום, התיקון החדש לחוק יחול כאמור רק מחודש יולי וגם אז רק על הליכים שעוד לא ניתנה בהם הכרעת דין ולפיכך אינו חל בעניינה של זקן.

בית המשפט הקל עם זקן ביחס למעורבים אחרים בפרשה
בשונה ממעורבים אחרים בכירים בפרשת המיסים, אשר נדונו לעונשי מאסר בפועל, בית המשפט הקל עם זקן והורה על עבודות שירות. בכך דחה בית המשפט את בקשת הפרקליטות להטיל עליה עונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

יש להזכיר, כי ראש הרשות דאז מצא והעסקן קארשי (אחיה של זקן) נדונו לעונש של שנת מאסר בפועל ואילו עונשו של עסקן נוסף, קובי בן גור, נגזר לעבודות שירות אולם בית המשפט העליון החזירו לדיון מחודש לערכאה הראשונה.

בית המשפט ציין בעניינה של זקן נסיבות להקלה עמה ביחס למעורבים האחרים.
בית המשפט קבע, כי זקן לא הייתה עובדת ציבור בעלת תפקיד בכיר כפי שהיה מצא, ראש רשות המיסים. זקן הייתה מזכירה, כפי שקובע בית המשפט, אף אם בכירה ביותר ובעלת השפעה על יומנו של השר, אין להשוותה למצא, שהיה אחראי על רשות המעסיקה אלפי עובדים. בית המשפט ציין כי ככל שרם מעמדו של העובד ומידת הכוח שהוא מרכז רבה יותר, כך אמור "להתרומם רף הענישה".

כמו כן, בית המשפט קבע כי בעוד מצא, קארשי ובן גור - השלושה שכינה "מחולליה העיקריים של הפרשה" – הורשעו בעבירות חמורות יותר, ובכלל זה בחלקם גם בשוחד וסיוע לשוחד ובמספר מקרים לאורך תקופה, הורשעה זקן בעבירה אחת יחידה, שבית המשפט ראה בה מעידה בודדת.

בית המשפט קבע, כי זקן לא הייתה חלק מ"התוכנית הגדולה" של המינויים שטוו ברשות אחיה ואחרים, וראה אף בכך סיבה מקלה עמה.
בית המשפט גם התייחס לשבר שעברה זקן ולפגיעה הקשה בה ובמשפחתה בעקבות ההליך המשפטי.

מנגד, בית המשפט הדגיש את הפגיעה באינטרס הציבורי ואת החשיבות של הרשעה כדי להרתיע ולשמור על טוהר מידות של עובדי ציבור. לפיכך, נדחתה מן העבר השני עתירתה של ההגנה לבטל את הרשעתה של זקן ולהסתפק בצו ללא הרשעה בתוספת עבודות לתועלת הציבור. זהו צעד  שבית המשפט מוסמך לנקוט בו במקרים חריגים ביותר, בהם למרות קביעה שהנאשם אשם, בית המשפט אינו מרשיעו בדין, כאשר המבחן לכך הוא הנסיבות בהן הנזק שעשוי להיגרם לנאשם בשל ההרשעה בדין אינו פרופורציונאלי לנסיבות העבירה.

הד תקשורתי אך עונשים מידתיים
ניתן לסכם ולומר, כי בהשוואה להד התקשורתי הרם שליווה פרשה זו בתחילתה, היא הסתיימה בעונשים מידתיים יחסית, אף בהינתן עונשי המאסר שנגזרו, וניכר פער מסוים בין הרטוריקה בדבר חומרתה היתרה בפסקי הדין ובתקשורת בעיקר בראשיתה לבין הרף העונשי שנקבע בה. אין בכך כדי ללמד דווקא על ענישה חסרה או מקלה אלא על מורכבות ההליך השיפוטי ובעיקר גזירת הדין, פרמטרים אשר אינם עוקבים אחר הלכי רוח ציבוריים או תקשורתיים וטוב שכך.