יש אתרים שלמים שעוסקים בבאגים בסרטים, נניח מטוס שנצפה מעופף באוויר בסרט תקופתי על גלדיאטורים. כשסניגור צופה בסדרה החדשה "פמת"א", הוא מרגיש שהוא יכול לפתוח אתר כזה בעצמו. כל כך הרבה באגים יש בסדרה, עד שאפשר להגדיר אותה כמחדל חקירה של ממש. נכון, אחת מיוצרות הסדרה (נועה רוטמן) אמנם עבדה בפמת"א, אבל לא במחלקה הפלילית. איך אומרים? רואים.
למי שפספס "פמת"א", המשודרת בערוץ 11 (תאגיד השידור כאן) מתרכזת בעלילותיה של מרסל בן דוד, עורכת דין שהגיעה לפרקליטות מחוז ת"א (פלילי) ממחוז ירושלים, לאחר שנחלה הצלחה בתיק מול הארכי פושע מורדוך, שנכנס למאסר ממושך. עד כאן נשמע הגיוני. מכאן יתחילו הבעיות, ומכיוון שהן כה רבות נחלק אותן לכמה מישורים:
טעות אחת (מבין רבות) מתגלה בסצנות של פגישת עו"ד ולקוח. לא ממש ברור איפה הן מצולמות - בתחנת המשטרה או בבית מעצר, אבל בכל מקרה בשני הלוקיישנים - כך לא נראה חדר שבו הצדדים נפגשים. בבית המעצר מדובר בחדר עירום למדי ובו רק שולחן ושני כיסאות
ואז הגיע השלייקעס
המישור הראשון ואולי השולי לכאורה עוסק בפערים הגדולים שבין המציאות לסדרה מבחינה עיצובית. פמת"א במציאות היא גוש בטון מלא בכוכים קטנים בבית הדר דפנה. לא מבנה משרדים חדשני ומרווח, שבחזיתו צמחיה ירקרקה. לא תמצאו שם חדרי ישיבות גדולים ורוב הסיכויים שבמשרדים הקטנטנים על המדפים אין שום מקום לאף קלסר. אפילו הרצפה עמוסה בקרגלים. אבל למה להידבק לעיצוב? בואו נמשיך למחוזות יותר עניינים, דוגמת החקירה המשטרתית המצולמת. בסדרה רואים את החוקרת מתפעלת מצלמה שעומדת פרונטאלית אל מול הנחקר. במציאות זה פשוט לא קיים. תיעוד חזותי של חקירה (אגב לא כל חקירה מצולמת), מתבצע באמצעות מצלמה נסתרת שממוקמת בזווית גבוהה בחדר החקירות, שממנה ניתן לראות ברזולוציה מבאסת את גבו של החוקר ואת קרחתו של הנחקר, במקרה הטוב.
המתמחה חליל לבוש בפרק הראשון במדי משפט (מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ועניבה שחורה) - על אף שהוא עובד מהמשרד, ואינו מופיע בפני בית המשפט בדיונים. לעומתו הפרקליט הממונה אלישע לובש שלייקעס! (שלייקעס?). נכון שאולי מדובר באקססורי שלובשים עורכי דין בני 80, אבל גם אלה כנראה עוסקים יותר בסיוע בהליכי קבלת אזרחות זרה ומשתמשים במכונת כתיבה - מאשר מייצגים לקוחות במשפט פלילי.
מורדוך, הארכי פושע שעו"ד מרסל בן דוד הכניסה לכלא לפני שהגיעה לפמת"א, מתקשר אליה מבית הכלא בערב שבת. ברקע, מטושטשת, תלויה תמונה ובה מלל המפרט את "זכויות העציר". מורדוך איננו עציר - הוא אסיר. ככלל, לאסיר יש הרבה יותר זכויות מאשר לעצור, ואסירים בדרך כלל מוחזקים בבתי מאסר שונים ובאגפים שונים מעצורים (בוודאי עצורי ימים לצרכי חקירה, שהם נעדרי זכויות כגון ביקורים וטלפונים בשל חשש של שיבוש).
טעות נוספת מתגלה בסצנות של פגישת עו"ד ולקוח. לא ממש ברור איפה הן מצולמות - בתחנת המשטרה או בבית מעצר, אבל בכל מקרה בשני הלוקיישנים - כך לא נראה חדר שבו הצדדים נפגשים. בבית המעצר מדובר בחדר עירום למדי ובו רק שולחן ושני כיסאות. אם זה במשטרה אז מדובר במשרד חקירות רגיל או חצר פנימי, והלקוח יהיה בדרך כלל אזוק רגליים.
שלב הצהרת התובע שבו עוסק הפרק הראשון נכלל במעצר הימים. המשמעות היא שהחקירה הסתיימה, אך היחידה החוקרת מבקשת להאריך את מעצר החשוד במספר מועט של ימים רק לצורך הכנת כתב האישום, כסוג של "מעצר גשר". הפרקליטה לא אמורה להופיע בשלב הזה, בטח שלא לבושה בגלימה
מי נתן לכם רישיון עורך דין?
המישור השני של הטעויות בסדרה עוסק בטעויות משפטיות מביכות (וזאת מילה עדינה). בהתבסס על צפייה בשני הפרקים הראשונים, גילינו לא מעט כשלים כאלה:
1. שלב מעצר הימים הוא שלב שבו התיק המשטרתי נמצא בחקירה, והעצור מובא מפעם לפעם בפני שופט בכדי לברר את התקדמותה. בשלב זה, הראיות שנאספו מוגשות אך ורק לבית המשפט, כדי למנוע שיבוש. הסניגור יכול לחקור את נציג היחידה החוקרת, שיכול לענות על שאלות או להשיב שהן בפני בית המשפט. בית משפט יכול לחייב אותו לענות או לקבוע שבשלב זה לא יענה בכדי למנוע שיבוש. בכל מקרה השופט בודק את הדברים והסניגור נאלץ לסמוך על בית המשפט שישמש לו כעיניים ביקורתיות.
2. גם שלב הצהרת התובע שבו עוסק הפרק הראשון נכלל במעצר הימים. המשמעות היא שהחקירה הסתיימה, אך היחידה החוקרת מבקשת להאריך את מעצר החשוד במספר מועט של ימים רק לצורך הכנת כתב האישום, כסוג של "מעצר גשר". הפרקליטה לא אמורה להופיע בשלב הזה, בטח שלא לבושה בגלימה (זה הליך בבימ"ש שלום, וגלימה לובשים רק בדיונים במחוזי ובעליון). מי שמייצג את המשטרה ומבקש הארכת מעצר הוא נציג היחידה החוקרת או הטוען המשטרתי המרחבי. לרוב הוא לבוש בבגדים אזרחיים. אמנם בתחילת הסדרה מופיעה שקופית שאומרת שהדמיון בין הסדרה למקרים שקרו במציאות הוא מקרי, אבל מקרי זה אנדרסטייטמנט במקרה זה.
3. מרסל בן דוד מבקשת מעצר עד תום הליכים בשלב הצהרת תובע. בשלב הזה ההרגשה היא, שזה כבר באמת יותר מידי. סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע שניתן לבקש עד 5 ימי מעצר בגין עילה זו. מעצר עד תום הליכים מבקשים רק לאחר הגשת כתב האישום.
4. ורגע השיא הוא כשעו"ד בן דוד מבקשת להצהיר בע"פ הצהרת תובע (מה?) ביחס לאופיר מנהל הבנק, רק על יסוד העובדה שמספר תעודת הזהות שלו קשור לחברה שניתנו לה משכנתאות - היא קצת מרחיקה לכת. בעצם למה קצת? זה מדע בדיוני. הרי בשלב הזה הוא עדיין לא נחקר כחשוד על העניין. ואמרנו ששלב הצהרת התובע הוא כשהחקירה כבר הסתיימה. מה שבן דוד גילתה הוא לא יותר ממה שמכונה "חשד סביר", וזו לכל היותר נקודת ההתחלה של חקירת תיק, לא סיומה. לא השלב של הצהרת תובע.
ואגב עוד לא דיברנו על פארסת הראיות החסויות, שההליך שהסדרה בחרה לתאר הוא כל כך חסר היגיון פנימי, עד שקצרה היריעה מלמנות את הטעויות בו. חברים, עוד יהיו עצירים שיחשבו שככה זה בבית משפט. דו"חות חסויים לצערנו הרב אפילו לא מצולמים לסניגור כחלק מחומר החקירה, וחבל שכך. צילומם היה מביא לגל של תביעות אזרחיות כלפי המשטרה, בכל פעם שהיה מתברר שהמעצר היה לשווא, שהמשטרה התרשלה במילוי תפקידה ולא פעלה לביצוע פעולות החקירה עליהן הצהירה, או שהצהירה על מצב דברים שלא שיקף את התמונה האמיתית בתיק.
טעויות עובדתיות וכשלים לוגיים בסדרה: כך, למשל, אין צורך בשימוש במסוף משטרתי כדי לבדוק בעלויות על חברות. בשביל זה יש את אתר רשם החברות של משרד המשפטים
חובת ההוכחה
המישור השלישי עוסק בטעויות עובדתיות ובכשלים לוגיים. כך, למשל, אין צורך בשימוש במסוף משטרתי כדי לבדוק בעלויות על חברות. בשביל זה יש את אתר רשם החברות של משרד המשפטים. אתר נהדר אגב. יש גם אינטרנט באופן כללי, שזו בכלל המצאה מהממת.
עבריין כל כך מנוסה כמורדוך ודאי יודע שחלק מהשיחות היוצאות מהכלא מוקלטות, בטח כשמדובר בראש ארגון פשע כמותו. אז כשהוא מתקשר לביתה של בן דוד עם איום מרומז או הטרדה מאיימת - הדבר לא מתיישב עם נסיונו הרב בעולם הפשע. גם שוטר כל כך מנוסה כקובי וקנין ודאי יודע שמוטב לשמור טביעות אצבע בזר ההלוויה שהניחו על שמשת מכוניתו, גם אם הוא בוחר לטפל בעניין הזה בעצמו. להמשיך? כי יש עוד הרבה.
אם אפשר היה ללמוד משהו משני הפרקים הראשונים של פמת"א הוא לימוד החשיבות של הזכות להיוועצות עם סניגור - לפני חקירה ולפני כתיבת תסריט.
