עבירת השוחד היא תופעה עתיקת יומין, המוכרת עוד מימי בראשית כעבירה שטבועה בטבע האנושי ושחומרתה מוזכרת כבר במקורות. כך למשל: "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות, פרק כ"ג פסוק ח'); "ארור לוקח שוחד, להכות נפש, דם נקי" (דברים, פרק כ"ז, פסוק כה'); "וייקחו שוחד, ויטו משפט" (שמואל א', פרק ח', פסוק ג') ועוד.
מכאן שכבר מתקופת המקרא נאסר מתן סוגים שונים של תמורה לשם השגת טובה מן המקבל, מתוך ההבנה כי מטבע האדם הוא אוהב לקבל מתנות ועל כן כשמקבל טובת הנאה או מתנה, הוא באופן טבעי מרגיש מחויבות למי שנתן לו אותה, מה שעלול לעוות את שיקולי הצדק.
העונש בגין לקיחת שוחד (עפ"י סעיף 290 א' לחוק) הוא עד 10 שנות מאסר. העונש בגין מתן שוחד (עפ"י סעיף 291 לחוק) הוא עד 7 שנות מאסר
איסור שוחד בימינו
חוק העונשין (תשל"ז-1977) אוסר על כל עובד ציבור (לרבות עובד תאגיד המספק שירות לציבור) לתת ו/או לקבל שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, וקובע טווח ענישה מחמיר לעבירות אלו:
• העונש בגין לקיחת שוחד (עפ"י סעיף 290 א' לחוק) הוא עד 10 שנות מאסר.
• העונש בגין מתן שוחד (עפ"י סעיף 291 לחוק) הוא עד 7 שנות מאסר.
מהו שוחד?
על אף האמירות האחרונות מהן משתמע כי שוחד מחייב תמורה כספית, ההגדרה של שוחד עפ"י החוק היא רחבה מאוד וכוללת סוגים רבים ושונים של הטבות הניתנות בעד פעולה הקשורה בתפקידו של המקבל.
שוחד יכול להינתן במגוון רב של דרכים שאינן בהכרח כסף, כגון מתנות, מחוות (למשל כרטיסים למופע יוקרתי), יחסי מין, קידום בתור ועוד
ההטבה
סעיף 293(1) קובע כי שוחד יכול להינתן ככסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת. מכאן ששוחד יכול להינתן במגוון רב של דרכים שאינן בהכרח כסף, כגון מתנות, מחוות (למשל כרטיסים למופע יוקרתי), יחסי מין, קידום בתור ועוד.
מהפסיקה ניתן ללמוד כי לא רק הטבות גדולות יכולות להיחשב כשוחד, אלא גם מתנות "זניחות".
כך למשל בע"פ 107/55 (היועץ המשפטי לממשלה נגד אליהו אפלבוים ואח׳) נקבע כי העברת בקבוקי יין לחיילים בחג מהווה אף היא שוחד: "אשר לפרטי האישום הנוגעים למשלוח יין לחג הפסח לכל אחד מהקצינים..., הודה אפלבוים במשטרה במשלוח כזה, בין השאר, 'לכמה אנשי צבא אתם אנו באים במגע לרגלי עבודתנו בהספקת רכב אזרחי לצבא תמורת תשלום'. בנסיבות המקרה אין לראות בזה משלוח שי לחג כאות ידידות רגילה בין אדם לחברו, אלא חוליה בשרשרת מעשי השחיתות שנעשו על ידי מנהלי ״המפלס״ בכוונה לרכוש את לבם של הקצינים, שהיה להם אתם מגע בעבודה, ולהניעם לסטות מן השורה במילוי תפקידם הרשמי״.
החוק קובע, כי כל עובד ציבור שמקבל מתנה (עבור עצמו, בן זוגו או ילדו), בישראל או בחו"ל, חייב לדווח עליה, להעבירה לקניין המדינה או לשלם לאוצר המדינה את שוויה
מה אמור לעשות עובד ציבור שמקבל מתנה?
בעניין זה ראוי להתייחס גם לחוק שירות הציבור (מתנות, תש"ם-1979), שככל הנראה נחקק במטרה להתוות נורמה וכללים ברורים בקבלת מתנות, על מנת שעובדי הציבור לא יוכשלו ולא יטעו. עפ"י חוק זה:
מתנה היא "הקניית נכס שלא בתמורה או מתן שירות או טובת הנאה אחרת שלא בתמורה".
החוק קובע, כי כל עובד ציבור שמקבל מתנה (עבור עצמו, בן זוגו או ילדו), בישראל או בחו"ל, חייב לדווח עליה, להעבירה לקניין המדינה או לשלם לאוצר המדינה את שוויה.
התמורה של המקבל בעד אותו מתן יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות - למשל: בעד עשייה, חדילה, השהייה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה
התמורה
החוק כאמור קובע כי שוחד הוא דבר מה הניתן לעובד ציבור בשל תפקידו ומתוך כוונה כי המקבל ישיב לו "טובה תחת טובה". גם בעניין זה מרחיב החוק וקובע כי התמורה של המקבל בעד אותו מתן יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות:
• בעד עשייה, חדילה, השהייה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה.
• בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל - הכוונה בסעיף זה היא שגם מתן שהוא לא לצורך פעולה ספציפית אלא בגדר "שלח לחמך על פני המים", הוא אסור ונחשב כשוחד.
לעניין זה התייחס ביהמ"ש בפסה"ד בעניין השר אריה דרעי (ע"פ 3575/99 אריה דרעי נ' מ"י) וקבע כי: "הלכה פסוקה היא, שיכול שבהיעדר ראיות אחרות, קמה חזקה שבעובדה, הנובעת מניסיון החיים, כי מתת לעובד הציבור מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו. מכאן נובעת גם חזקה שבעובדה, כי עובד הציבור, הלוקח מתת כזאת, מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו."
• בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולה של אדם אחר - בסעיף זה בא החוק להדגיש כי התמורה אינה חייבת להיעשות ע"י המקבל עצמו, אלא די בכך שהמתן ניתן ע"מ שהמקבל ישפיע על פעולתו של מישהו אחר.
• אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר - סעיף זה מדגיש כי גם אם המתן ניתן ל/ע"י צד שלישי הריהו אסור עפ"י חוק.
• אם נלקח כדי לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בשביל פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשות מתוקף תפקידו - כאן בא החוק להדגיש כי חל איסור גם על מתן עבור תמורה שהיא חלק מתפקידו של עובד הציבור, אותה היה נדרש לבצע ממילא (למשל מתן שוחד לעובד בלשכת האוכלוסין בתמורה לקבלת קדימות בתור).
מילוי תפקיד ציבורי בפועל - מי שמועמד לתפקיד ציבורי (גם אם התפקיד טרם הוטל עליו) וכן מי שהוטל עליו תפקיד ציבורי וטרם החל בו - ייחשב כעובד ציבור שעליו חל איסור מתן/קבלת שוחד
על מי חלה העבירה?
העבירה המפורשת חלה כאמור על מי שנותן שוחד לעובד ציבור ועל עובד ציבור שמקבל שוחד, אך סעיף 294 לחוק מרחיב וקובע כי האחריות חלה גם במקרים נוספים שעשויים היו ליפול בתחום האפור של החוק. כך למשל:
• אם השוחד לא ניתן/התקבל בפועל - החוק קובע כי עצם הדרישה/ההצעה לשוחד נחשבת ע"פ החוק כקבלת/מתן שוחד בפועל וכי מי שמבקש/מציע שוחד, ייחשב כמי שקיבל/נתן שוחד גם אם הצד השני לא נענה לבקשתו.
• מילוי תפקיד ציבורי בפועל - מי שמועמד לתפקיד ציבורי (גם אם התפקיד טרם הוטל עליו) וכן מי שהוטל עליו תפקיד ציבורי וטרם החל בו - ייחשב כעובד ציבור שעליו חל איסור מתן/קבלת שוחד.
ניתן לראות כי פעם אחר פעם מתייחסת הפסיקה לכך שהעיקרון העומד מאחורי האיסור לקבלת שוחד טמון בהבנה כי טוהר המידות של עובדי הציבור והפעילות התקינה של המנהל הציבורי, הם תנאים הכרחיים לאמון הציבור במערכת השלטון
התייחסות מערכת המשפט לעבירות שוחד
עבירות השוחד נדונו בבתי המשפט בישראל כבר משנות ה-50 וכל מקרה נבחן כמובן לגופו, אך ניתן לראות כי פעם אחר פעם מתייחסת הפסיקה לכך שהעיקרון העומד מאחורי האיסור לקבלת שוחד טמון בהבנה כי טוהר המידות של עובדי הציבור והפעילות התקינה של המנהל הציבורי, הם תנאים הכרחיים לאמון הציבור במערכת השלטון.
כך למשל כתב כב' השופט ס' ג'ובראן (דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ. ברק כהן): "נדמה שאין צורך להכביר מילים על הסכנות הטמונות בשחיתות ובהשחתת המידות הציבורית. מטבעם של נגעים אלו לכרסם באמון הציבור בשלטון החוק ולערער את יסודותיה של המדינה כמדינה דמוקרטית. מכאן גם עולה הצורך במלחמת חורמה בכל ביטוי של שחיתות ציבורית, בין אם הוא מופיע בצמרת ההיררכיה השלטונית ובין אם ביטויו הינו ברמת השטח הנמוכה ביותר, אשר על פי רוב הינה המקום בו פוגשים מרבית האזרחים את פועלה של הרשות הציבורית".
גם בפסה"ד בעניין השר אריה דרעי (ע"פ 3575/99 אריה דרעי נ' מ"י) התייחס ביהמ"ש לחומרת העבירה וקבע: "עד שנחשפה פרשת עבירותיו, נטו הכול לסמוך ולבטוח ששרי ישראל ונושאי משרות בכירים אחרים במערכות השלטון עושים את שליחותם באמונה. האפשרות כי תת-תרבות השוחד, האופיינית למדינות נחשלות ולמשטרים מושחתים, תפגע במי שנמצא ראוי לשבת על כיסאו של שר, או של מנכ"ל, בישראל, הייתה רחוקה מן הדעת. באה פרשתו של דרעי וטפחה על פני כולנו. התופעה שנגלתה לעיני בית-המשפט בפרשה זו המחישה היטב, כי גם מי שמוחזקים בעיני רבים כראשי הציבור וכמנהיגיו עלולים להיכשל בעבירה הקשה של לקיחת שוחד. אין תמה, שבנסיבות אלו עמד בית-המשפט המחוזי על הצורך לגזור על דרעי עונש שיהיה בו כדי להרתיע גם את הרבים, ובדין, לדעתנו, קבע כי הרתעתם של בעלי עמדות בכירות במעלות השלטון והמנהל הציבורי מפני ההתפתות ללקיחת שוחד אינה יכולה להיות מושגת בדברי אזהרה גרידא, וכי הרתעת אחרים".
לסיכום, אין ספק כי החוק והפסיקה מתייחסים לעבירת השוחד בכובד ראש ומדגישים פעם אחר פעם את הפגיעה החמורה שלה באמון הציבור. עם זאת יש לזכור כי מדובר בעבירה מורכבת מאוד ואין מקרה אחד זהה למשנהו, ועל כן יש לבחון בדקדקנות כל מקרה לגופו ולנסיבותיו ולראות האם אכן התגבשה תשתית ראייתית להוכחת העבירה.
* הכותבת היא עו"ד פלילית
