פסק דין תקדימי, שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (ע"א 5613/17 קוגן נ' קרן אוגניץ ואח'), הפך הלכה היסטורית בתחום פשיטות הרגל משנת 1968.
ההלכה המקורית, שזכתה לכינוי "הלכת ידידיה", קבעה כי פיצויים שמקבל פושט רגל עבור נזקי גוף שנגרמו לו, שייכים לו ולא ניתנים להעברה לנאמן ולנושים.
ההלכה החדשה, "הלכת קוגן", הפכה את היוצרות ומאפשרת לראשונה להעביר לידי נושיו של פושט הרגל חלק מהפיצויים שיקבל עבור נזקי גוף. אותו חלק שיועבר לנושים כולל את רכיב הפיצויים על אובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד, שלו זכאי פושט רגל.
במסגרת ההחלטה, ערכו שופטי העליון אבחנה בין פיצויים בעל אופי ממוני, כמו אובדן כושר השתכרות, שיועברו לנאמן וניתן יהיה לחלק לנושים, לבין פיצויים בעל אופי אישי, כמו פיצויים על כאב וסבל ואובדן אוטונומיה, שיוותרו בידיו של פושט הרגל.
מקרה שנדון בביהמ"ש: בית המשפט קבע, כי ניתן לצמצם את השלכותיה של הלכת ידידיה ולחייב את פושט הרגל בתשלום הפיצויים שקיבל על הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון
במוקד הפסיקה: שני פושטי רגל שנפגעו בתאונות
הלכת ידידיה שניתנה כאמור בשנות השישים (ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת הרגל של ידידיה ראובן נ' ידידיה ראובן) קבעה כי פיצויים בגין נזקי גוף שמקבל פושט רגל אינם מהווים "נכס" לפי פקודת הנזיקין. לכן, כך נקבע, הם שייכים במלואם לפושט הרגל, ולא יוקנו לנאמן שלו, וכפועל יוצא מכך גם לא יחולקו לנושים.
ההלכה יושמה לאורך חמישה עשורים על ידי בתי המשפט השונים, אך בפסק הדין צוין כי "לאחרונה גברו הקולות המבקשים לבחון אם בשלה העת לשנותה".
פסק הדין בעניין קוגן ניתן בעניינם של שני פושטי רגל, שנפגעו בתאונות דרכים קשות. האחד הוא הוא רפאל ג'ינר (62) והאחר בני קוגן (55).
ג'ינר נקלע לחובות כבדים, ובשנת 2006 פנה להוצאה לפועל והגיש בקשה לאיחוד תיקים. חמש שנים לאחר מכן, בספטמבר 2011, הוא נפגע בתאונת דרכים קשה עם אוטובוס.
בעקבות התאונה, נגרמו לג'ינר נזקי גוף קשים, והוא הגיש תביעת נזיקין נגד שתי חברות ביטוח ונהג האוטובוס לבית המשפט. לאחר הגשת התביעה על ידי ג'ינר, פעלה חברה שהיתה אחת הנושות שלו להטיל עיקולים על זכויותיו בפיצויים העתידיים שיקבל.
ג'ינר דרש מבית המשפט המחוזי לבטל את העיקולים על בסיס הלכת ידידיה, ובית המשפט קיבל את בקשתו, והורה על השבת הפיצויים לידיו. על החלטה זו הגישה החברה ערעור לעליון.
קוגן נפגע בתאונת דרכים ביולי 2008, והגיש גם הוא תביעה על נזקי הגוף שנגרמו לו. באוקטובר 2015 ביקש קוגן להכריז על עצמו כעל פושט רגל, ובתצהיר שצירף לבקשה טען כי הסתבכותו הכלכלית אירעה כתוצאה מהידרדרות במצבו הרפואי.
לאחר שנעתר בית המשפט לבקשתו של קוגן, הוטלו עיקולים על כספי הפיצויים שעתיד היה לקבל במסגרת תביעת הנזיקין. קוגן ביקש לבטל את העיקולים, ובית המשפט קיבל את הבקשה.
לצד זאת, קבע בית המשפט כי ניתן לצמצם את השלכותיה של הלכת ידידיה ולחייב את פושט הרגל בתשלום הפיצויים שקיבל על הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
לשכת עורכי הדין טענה כי אין מקום לשנות את הלכת ידידיה, וכי יש להשאיר את ההכרה בעניין זה בידי המחוקק. כמו כן, לטענת הלשכה, בעוד שחייב שלא נפגע בתאונת דרכים וזוכה להפטר זכאי להותיר בידיו את מלוא השתכרותו העתידית, חייב שניזוק בתאונה מופלה לרעה, בכך שנוטלים ממנו פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות, וכך פוגעים ביכולתו להשתקם
הכנ"רית תמכה בביטול ההלכה, לשכת עורכי הדין התנגדה
במסגרת פסק הדין, נשמעה עמדתה של כונסת הנכסים הרשמית, עו"ד סיגל יעקבי. האחרונה סברה כי הגיעה העת לבחון מחדש את תוקפה והיקפה של הלכת ידידיה ההיסטורית, ולערוך הבחנה בין ראשי הנזק השונים המרכיבים פיצויים בגין נזקי גוף.
על פי עמדתה, "יישומה של ההלכה מביא לעיתים לתוצאה שבה מצבו של הניזוק משתפר ביחס למצבו לפני האירוע הנזיקי, וזאת על חשבונם של נושיו, ובניגוד לתכלית הפיצויים בדיני הנזיקין".
בהתאם לכך, טענה הכונסת כי ראוי שרכיב הפיצויים בגין הפסדי השתכרות יוקנה במלואו לקופת פשיטת הרגל.
מנגד, לשכת עורכי הדין - שבאופן חריג ביקשה להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט" - טענה כי אין מקום לשנות את הלכת ידידיה, וכי יש להשאיר את ההכרה בעניין זה בידי המחוקק. לטענת הלשכה, מדובר בהלכה ותיקה ומבוססת, שלאורך חמישים שנה המחוקק בחר במודע שלא לשנותה.
עוד טענה הלשכה כי תכליתם של הליכי פשיטת רגל היא, בין היתר, לשקם חייבים. לטענת הלשכה, בעוד שחייב שלא נפגע בתאונת דרכים וזוכה להפטר זכאי להותיר בידיו את מלוא השתכרותו העתידית, חייב שניזוק בתאונה מופלה לרעה, בכך שנוטלים ממנו פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות, וכך פוגעים ביכולתו להשתקם.
השופטת וילנר קבעה, כי הנאמן יהיה זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק בעבר ועתיד
ויכוח אם הנאמן יכול לנהל תביעה בשם החייב
ההרכב בדין כלל את השופטים יעל וילנר, יוסף אלרון ונועם סולברג. וילנר היתה זו שכתבה את דעת הרוב, וכבר בראשית החלטתה ציינה כי "בשלה העת לבחון מחדש את הלכת ידידיה, לנוכח השינויים והתמורות שהתרחשו במרחב המשפט מאז ניתנה הלכה זו".
במסגרת החלטתה, קבעה וילנר כי הנאמן יהיה זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק בעבר ועתיד.
עם זאת, הדגישה כי בידיו של פושט הרגל יוותרו זכויותיו "האישיות", שלא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.
סוגיה נוספת שעלתה במסגרת פסק הדין נגעה לשאלה אם הנאמן רשאי לנהל את התביעה בגין נזקי הגוף בשם פושט הרגל. השופטת וילנר תמכה בעמדה זו.
השופט אלרון הצטרף לעמדתה העקרונית של וילנר ביחס להעברת הפיצויים בגין אובדן כושר השתכרות לנאמן, והדגיש כי פיצוי זה מהווה את המקור הכלכלי העיקרי, שממנו יכולים להיפרע נושיו של פושט הרגל.
עם זאת, אלרון התנגד לעמדה שהביעה וילנר בעניין ניהול התביעה על ידי הנאמן, וטען כי יש להותיר את הזכות לנהל את התביעה הנזיקית בידיו של פושט הרגל עצמו, ולהקנות לנאמן רק את הזכות ליהנות מפירות תביעה כאמור (הפסדי השתכרות).
השופט סולברג הצטרף לדעתם של יתר השופטים באשר לקביעה העקרונית לעניין העברת הפיצויים הנוגעים לכושר השתכרות לנאמן, והצטרף לעמדתה של וילנר, ולפיה "הזכות לתבוע תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו".
