צוואת שכיב מרע: כל מה שחשוב לדעת

צוואה היא מסמך בעל תוקף משפטי, המבטא את רצונו של אדם בנוגע למה שייעשה עם עזבונו לאחר מותו.

החוק מייחס חשיבות רבה לקיום צוואות, אך במקרים רבים בתי המשפט נאלצים להכריע באשר לחוקיות הצוואה ולתוקפה. זאת, בעיקר במקרים בהם מדובר בצוואה שנעשתה בעל פה. צוואה בע"פ נקראת גם "צוואת שכיב מרע" ובה נעסוק במאמר זה.

צוואה בעל פה - צוואה שמנוסחת בע"פ ע"י מצווה שנמצא על ערש דווי, בפני שני עדים (ולכן מכונה גם "צוואת שכיב מרע")

מהי צוואת שכיב מרע?

על פי חוק הירושה (תשכ"ה-1965), ניתן לעשות צוואה באחת מארבע דרכים: 

בכתב יד: צוואה כתובה וחתומה בכתב ידו של המצווה.

בפני עדים: צוואה כתובה שמנוסחת על ידי המצווה ונחתמת בפני שני עדים.

בפני רשות: צוואה שמנוסחת בע"פ על ידי המצווה בפני שופט או נוטריון, שכותב אותה עבורו ומאשר אותה עבור המצווה; או צוואה בכתב המובאת בפני נציג הרשות לאישור. 

בעל פה: צוואה שמנוסחת בע"פ ע"י מצווה שנמצא על ערש דווי, בפני שני עדים (ולכן מכונה גם "צוואת שכיב מרע").

מבין ארבע סוגי הצוואות לעיל, צוואה בעל-פה היא הצוואה המורכבת ביותר, מאחר שלעומת עשיית צוואה באחת משלושת הצורות הראשונות (שבהן המצווה כותב ו/או חותם בעצמו על הצוואה) - בצוואת שכיב מרע, שנעשית ע"י אדם שחש כי ימיו ספורים, המצווה אינו כותב ו/או חותם בעצמו על הצוואה, אלא אומר את הדברים בעל פה בפני שני עדים. לאחר מכן, העדים הם אלה האמונים על כתיבת זיכרון הדברים והפקדת הצוואה אצל רשם הירושות.   

המצווה במצב "שכיב מרע" או ראה את עצמו ככזה - זהו התנאי המהותי ביותר לקיום הצוואה

מהם התנאים לקיום צוואת שכיב מרע?

המחוקק התייחס אמנם לזכותו של אדם לערוך צוואה, כאשר הוא רואה את עצמו כעומד למות, ומאפשר לו לערוך אותה "בתנאים מקלים". עם זאת, מכיוון שמדובר בצוואה הנאמרת בע"פ, כאשר המצווה אינו בקו הבריאות, מכיר המחוקק בקושי להוכיח את אמיתות הצוואה ואת גמירות הדעת (כוונתו האמיתית) של המצווה במועד הציווי.

לכן, קובע החוק מספר תנאים לקיום צוואת שכיב מרע:

• המצווה במצב "שכיב מרע" או ראה את עצמו ככזה - זהו התנאי המהותי ביותר לקיום הצוואה. 

• הצוואה נאמרה ישירות מפיו של המצווה, בפני שני עדים שמבינים את לשונו.

• העדים רשמו את דברי המצווה בזיכרון דברים, קרוב ככל הניתן למועד הציווי, כולל ציון התאריך שבו נאמרו.

• העדים חתמו על זיכרון הדברים והפקידו אותו אצל הרשם לענייני הירושה.

• המצווה הלך לעולמו בטווח 30 ימים מיום עשיית הצוואה. אם המצווה נותר בחיים למעלה מ-30 ימים ממועד עשיית הצוואה - וחלפו הנסיבות שהצדיקו עריכתה - הצוואה בטלה, גם אם מתקיימים בה יתר התנאים.

בנוגע להגדרה וליסודות הדרושים לקיום מצב "שכיב מרע", חלוקים השופטים לגבי השאלה האם די במצב אובייקטיבי (מבחינה רפואית) או שמא דרוש גם מצב נפשי סובייקטיבי (כלומר: האדם רואה עצמו כמי שעומד למות; למשל - חייל שיוצא לקרב) 

מהי הגדרת שכיב מרע?

כאמור, התנאי החשוב ביותר לקיום צוואה שבע"פ, הוא היות המצווה במצב "שכיב מרע". 

עם זאת, בנוגע להגדרה וליסודות הדרושים לקיום מצב "שכיב מרע", חלוקים השופטים לגבי השאלה האם די במצב אובייקטיבי (מבחינה רפואית) או שמא דרוש גם מצב נפשי סובייקטיבי (כלומר: האדם רואה עצמו כמי שעומד למות; למשל - חייל שיוצא לקרב).

למחלוקת זו התייחס השופט יצחק אנגלרד בפס"ד ע"א 795/99 (אנטוני פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס): "באשר ליסודות הדרושים לקיום מצב של שכיב מרע, קיימת מחלוקת האם די במצב אובייקטיבי, או שמא דרוש גם מצב נפשי סובייקטיבי, מחלוקת שטרם הוכרעה בבית-משפט זה... נוטה אני לדעה כי, כפי שפרופ' ש' שילה גורס - על רקע גישתה של ההלכה היהודית - דרוש גם יסוד סובייקטיבי". 

על פי ההגדרה במשפט העברי, ניתן להבין כי "שכיב מרע" הוא מצב אובייקטיבי, המתמקד במצבו הגופני של האדם

יסוד אובייקטיבי

מקורו של המונח "שכיב מרע" הוא בהלכה העברית והגדרתו מובאת בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן ר"נ, סעיף ה'): "חולה שתשש כח כל הגוף וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה".

על פי הגדרה זו, ניתן להבין כי "שכיב מרע" הוא מצב אובייקטיבי, המתמקד במצבו הגופני של האדם, כפי שכתב השופט משה לנדוי (ע"א 252/70 קרולה רוזנטל נ' טדאוש טומשבסקי): "המונח 'שכיב מרע' לא הוגדר בחוק, והוא נקלט מן המשפט העברי... מותר לנו אפוא להיזקק לעקרונות כלליים של ההלכה העברית בסוגיה זו 'בתמצית ובקירוב'... שכן היא מבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה - המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך - לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתיבת ידו, ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים; לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו, כולל עריכת צוואה בכתב".

לצד חשיבות ההגדרה האובייקטיבית, מייחסת מערכת המשפט חשיבות רבה גם לתחושה הסובייקטיבית של המצווה

יסוד סובייקטיבי

לצד חשיבות ההגדרה האובייקטיבית, מייחסת מערכת המשפט חשיבות רבה גם לתחושה הסובייקטיבית של המצווה.

על פי סעיף 23א' לחוק: צוואה בע"פ יכול לעשות מי שהוא "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". מכאן, מבחינת החוק התחושה הסובייקטיבית תקפה כאשר היא מסתמכת גם על "נסיבות המצדיקות זאת". כלומר: גם מבחינה אובייקטיבית, אכן מדובר במצב עמידה מול פני המוות.

בפסה"ד שניתן בד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן, התייחס לעניין זה השופט מנחם אלון וקבע כי עצם מודעות המצווה לחומרת המצב היא זו שיוצרת אצלו גמירות דעת, המעניקה תוקף לצוואתו: "צוואת 'שכיב מרע' אין צורך ללוות בקניין, שהרי הצורך בקניין בצוואת בריא הוא כדי להוכיח את קיומה של 'גמירות דעת' מצד המצווה. במקרה של 'שכיב מרע' - חזקה בידינו, מכוח עצם הנסיבות שבהן נערכה הצוואה - שהיא נעשתה בגמירות דעת, וזאת מהטעם שאדם בנסיבות אלה מבקש שדבריו יקוימו. וכלל נקוט בידינו שדברים שנאמרים ברגע של אמת, נאמרים מתוך רצינות וגמירות דעת, מאחר ש'אין אדם משטה בשעת מיתה'...".

גם השופט מאיר שמגר התייחס לנושא זה (ע"א 631/88 חנה קהא נ' שלום לוי) וציין: "לכל ידוע כי אין המחוקק משחית מילותיו לריק. לו רצה המחוקק להורות כי יהיו אלו תנאים מצטברים, לא היתה מניעה מלרשום 'שכיב מרע הרואה עצמו' וגו'. משלא כך הדבר, המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התכוון לשתי חלופות, כאמור".

החוק קובע כי צוואת שכיב מרע צריכה להיעשות בפני שני עדים, המבינים את לשונו של המצווה וכי עליהם לרשום את זיכרון הדברים בסמוך לאמירתם

כיצד יש לערוך צוואת שכיב מרע?

בנוסף לנסיבות, החוק קובע כי צוואת שכיב מרע צריכה להיעשות בפני שני עדים, המבינים את לשונו של המצווה וכי עליהם לרשום את זיכרון הדברים בסמוך לאמירתם. 

גם בנושא זה, נאלצים בתי המשפט לדון בסוגיות מורכבות שונות. כך, למשל:  

• האם המצווה חייב לומר במילים מפורשות כי הוא מצווה את הדברים מחמת חששו מהמוות הקרב, או שמא מספיק שכוונתו משתמעת מדבריו או מהנסיבות הסובבות את אמירתו? 

• האם המצווה חייב לזמן עדים באופן מפורש, או שהוא יכול לומר את הדברים לעדים "אקראיים"? 

• האם שני העדים חייבים לשמוע את הציווי יחד, או שהציווי יכול להיות לכל אחד מהם במועד אחר?

• האם שני העדים חייבים להימצא פיזית ליד המצווה, או שמא גם ציווי שנאמר טלפונית תקף? 

• האם העדים חייבים לרשום את זיכרון הדברים בשפתו של המצווה, או שהם יכולים לכתוב את זיכרון הדברים בשפה אחרת (למשל: המצווה מדבר בהונגרית והעדים דוברים גם עברית)?

• האם על העדים לרשום את זיכרון הדברים בכתב יד, או שעליהם לנסח את הדברים באמצעות עו"ד?

• האם ציווי באמצעות תנועות ידיים (למשל: אם המצווה אילם) תקף, או שהציווי חייב להיות בעל פה בלבד?

וכך הלאה. 

לסיכום: החוק ומערכת המשפט מעדיפים את האינטרס הקובע כי מצווה לקיים את דברי המת וכי יש לעשות ככל הניתן כדי לקיים את רצון המת. עם זאת, יש מודעות לכך שצוואה בעל פה עלולה להוביל לרמאויות שונות. לכן, בוחנים את הדברים בכובד ראש.

לאור כל האמור לעיל ולאור המורכבות הרבה של תוקף צוואה בע"פ, חשוב להתנהל נכון בעת עשייתה ולאחר מכן: להקליט את הציווי בווידאו או בשמע, לכתוב את זיכרון הדברים מיד לאחר אמירתם ולהפקיד את המסמך הכתוב אצל הרשם לענייני ירושה, סמוך ככל האפשר למועד הציווי וכו'. 

במקרים מורכבים, מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום לפני עשיית צוואה, כדי שיוכל לבחון את הדברים לאשורם ולהדריך את העדים ו/או את המצווה לעשיית הצוואה בדרך נכונה, שתהיה תקפה בבית המשפט לאחר מותו.

 

* עו"ד ונוטריון דורון קרפ עוסק בדיני צוואות ועזבונות.

** סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת zap משפטי.