לא מעט נושים נתקלים בקושי לגבות חוב. לכן, פעמים רבות, הם לוטשים את עיניהם למצב הכלכלי של ההורים הקשישים של החייבים. זאת, בתקווה לקבל את הרכוש או כספי הירושה, ובדרך זו לגבות את החוב המגיע להם מהצאצא. עם זאת, אין לנושים כל ביטחון, מאחר שאדם רשאי להוריש את רכושו לכל מי שיחפוץ.
כך נקבע גם בפסק דין חלוט שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, ע"י כבוד השופט יהורם שקד (ת"ע 37387-11-117), בו יוצגו היורשים ע"י משרד הח"מ. במקרה זה, הוגשה לביהמ"ש בקשת התנגדות לצוואה ע"י נושות שהן חברות ציבוריות. מטרת ההתנגדות היתה לבטל את האמור בצוואה ולגבות את החוב המגיע לחברות הציבוריות מאחד היורשים על-פי דין ושלא על-פי הוראות הצוואה.
ביהמ"ש דחה כאמור את כל טענות ההתנגדות, וקבע כי באמצעות הגשה התנגדות, לא ניתן לגבות חוב שאינו שייך למנוחה, ושאינו שייך לעזבונה.
ניתן להגיש התנגדות לצוואה במספר מקרים. בין היתר, אם הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה
מתי ניתן להגיש התנגדות לצוואה?
חוק הירושה (תשכ"ה-1965) קובע כי אדם רשאי להוריש את עזבונו לכל מי שיחפוץ, בכפוף למספר תנאים:
* הוא כשיר לערוך צוואה;
* לא הופעלה עליו השפעה בלי הוגנת;
* המנוח היה עצמאי בעת עריכת הצוואה;
* הצוואה שיקפה את רצונו, הלכה למעשה.
במקרה האמור, שבו כאמור טיפל משרד הח"מ, חברה ציבורית שהיא גם גוף כלכלי, הגישה לביהמ"ש התנגדות לצוואה שהותירה אחריה מנוחה עתירת רכוש.
למנוחה היו שני ילדים. ילדה אחת נמנית על היורשים הכתובים בצוואה. ואילו הילד השני, שהיה חייב עשרות מיליוני שקלים לגוף כלכלי לא נמנה עם היורשים. לכן, ניסה הנושה לגבות את החוב על ידי הליך התנגדות לצוואה.
זאת, בין היתר, באמצעות הטענה כי על המנוחה הופעלה השפעה בלתי הוגנת, שהובילה אותה לערוך צוואה המנוגדת לאינטרס הכלכלי של הנושה - לגבות חוב בסך מיליוני שקלים, המגיע לנושה, מאחד מילדיה של המנוחה, שאינו נמנה כיורש בצוואה.
טענת הנושה כנגד הצוואה: השפעה בלתי הוגנת על המנוחה כדי לא לכלול את הצאצא החייב כאחד מהזוכים על-פי הצוואה
טענות הנושה כללו שלושה סעיפים:
* השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוחה כדי לא לכלול את הצאצא החייב כאחד מהזוכים על-פי הצוואה;
* יש לבטל את הצוואה בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור;
* פגיעה בזכות קניינית שהוכרה כזכות יסוד של החברה הציבורית לגבות את חובה.
טענת ההגנה: במקרה הקונקרטי הזה, הוכח בראיות ממשיות, כבר בשלב ההתנגדות, כי למנוחה ולבעלה לא היה כל חוב כלפי המתנגדת; כי מעולם לא התחייבה לפרוע את חוב הצאצא שלה
טענות ההגנה כנגד ההתנגדות לצוואה
כאשר מוגשת לביהמ"ש התנגדות לצוואה, מגיש ההתנגדות הוא זה שעליו מוטל הנטל להוכיח כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה, ו/או כי הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת.
עם זאת, כדי שביהמ"ש ידחה את ההתנגדות לצוואה במקרה הנ"ל, על היורשים על-פי הצוואה, היה מוטל הנטל להוכיח כי הם אינם חייבים מאומה לנושה, כי המנוחה לא היתה חייבת מאומה לנושה, וכי העזבון אינו חייב מאומה לנושה.
במקרה הקונקרטי הזה, הוכח בראיות ממשיות, כבר בשלב ההתנגדות, כי למנוחה ולבעלה לא היה כל חוב כלפי המתנגדת; כי מעולם לא התחייבה לפרוע את חוב הצאצא שלה; וגם כי על פי חוק, לא היתה מוטלת עליה כל חבות לפרוע את החוב וכי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.
ביהמ"ש פסק, כי יש לדחות את ההתנגדות מכל וכל. לצוואה ניתן תוקף מכל הבחינות
החלטת ביהמ"ש
לאחר כשנה וחצי של דיונים אינטנסיביים, דחה השופט את כל הטענות שהובאו בבקשת ההתנגדות לצוואה, וקבע כי אילו המנוחה היתה חייבת כספים לנושה, היה טעם בהתנגדות, או אם היתה מתחייבת אי פעם לשלם את חובות הצאצא, ההתנגדות היתה מתקבלת.
ביהמ"ש ביסס את הקביעה שהמנוחה היתה כשירה לערוך את הצוואה בהתאם לראיות שהובאו בפניו, ואשר הוכיחו כי המנוחה היתה אשה עצמאית, פיזית וקוגניטיבית: היא התגוררה לבדה, קראה ספרים, היתה בקשר קבוע עם בני משפחתה בארץ ובחו"ל, השתתפה בחוגים חברתיים, האזינה לקונצרטים, ביקרה בקאנטרי קלאב השכונתי עם מכרים, הורתה למנהלת משק הבית שלה מה לבשל. לא הייתה למנוחה בעיה פיזית או מנטלית בזמן עריכת הצוואה.
כדי להוכיח את הטענה הנוספת של המתנגדים, לפיה הצוואה היא תוצאה של מעשה תחבולה ותרמית, כלפי המנוחה, חל עליהם נטל הוכחה גבוה ביותר, שלא הצליחו לעמוד בו. בפסק הדין התייחס השופט לעובדה שלא הובאו ראיות המוכיחות שהצוואה נערכה כתוצאה ממרמה או תחבולה. הוא ציין כי מדובר ב"מסע דיג במים עכורים".
לכן, הואיל ובמקרה הנדון הוכיחו הראיות דווקא היפוכו של דבר ולא נמצא כל פסול בצוואה, שנערכה ע"י המנוחה מספר שנים לפני פטירתה, פסק ביהמ"ש כי יש לדחות את ההתנגדות מכל וכל. לצוואה ניתן תוקף מכל הבחינות.
בפסק הדין, השופט נתן למעשה עדיפות לבלעדיות של קביעת מצווה מי יהיו יורשיה, שכן הוכח שהמנוחה היתה צלולה בדעתה ובעלת כושר שיפוט תקין
מהי המשמעות של החלטת ביהמ"ש?
המדובר במקרה ייחודי.
ברוב המקרים, התנגדות לצוואה מוגשת לביהמ"ש לענייני משפחה ע"י בני משפחה אחרים. במקרה זה, הוגשה ההתנגדות ע"י חברה ציבורית שאין לה שום קרבה משפחתית למנוחה או ליורשים.
בנוסף, במקרה זה, באמצעות ההליך הפעילו הנושים לחץ גם על היורשים האחרים, שנגדם אין כל טענה, בניסיון לגרום להם לשלם את החוב מכיסם, ולו כדי להימנע מהנזק הכלכלי שנגרם להם, משום שנאלצו לחכות עד שהדיון יסתיים. אם היה מדובר באנשים חסרי כול שמופעל עליהם לחץ כלכלי, ויש להם קרוב משפחה שחייב כספים, אולי הם לא היו יכולים לחכות לחלוקתם, וייתכן שהיו מתנהגים אחרת.
בפסק הדין, השופט נתן למעשה עדיפות לבלעדיות של קביעת מצווה מי יהיו יורשיה, שכן הוכח שהמנוחה היתה צלולה בדעתה ובעלת כושר שיפוט תקין (הוכח בראיות רפואיות ממשיות!). ביהמ"ש קבע כי לא הייתה מוטלת עליה כל חובה להתייחס לחובות של הצאצא, שאותו הדירה מירושתה.
בנוסף, באמצעות פסק הדין, ניתנה הכרה מלאה לכך שמותר למצווה לשמר את ההון המשפחתי - שנצבר במהלך שנות נישואין רבות של המנוחה ושל בעלה המנוח - בחיק המשפחה ולא לצמצמו. ניתן אפוא צו קיום לצוואת המנוחה, המבטאת הלכה למעשה את רצונה. נמצא שלא היה כל פסול ברצונה של המנוחה להעניק את העיזבון לצאצאים הבגירים של הצאצא שהודח מן הצוואה.
לסיכום: פסק הדין של ביהמ"ש, שדחה את כל טענות ההתנגדות לצוואה, אפשר למעשה למנוחה להגן על רכוש המשפחה. פסק הדין מהווה תקדים משפטי, לפיו באמצעות התנגדות לצוואה, לא ניתן לגבות חוב שאינו שייך למנוחה ואינו שייך לעיזבונה.
* עו"ד אריה שחם בעל ניסיון בתיקי עזבונות, התנגדויות לצוואה ובהסכמי איזון בין יורשים.
** סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת zap משפטי.
