רישום נכס בטאבו נחשב בדרך כלל לראיה חותכת לתוכנו. ואולם, קיימות סיטואציות בלתי שגרתיות, במיוחד בתיקים המתנהלים בדיני משפחה, שבהן בתי המשפט עשויים שלא לקבל את הרישום בטאבו, ולהורות על שינוי הרישום. אין מדובר בסיטואציה שכיחה, אולם קיימות בפסיקה לא מעט דוגמאות למקרים שבהם אחד מבני הזוג הצליח לשכנע את בית המשפט בדבר הצורך לשנות את הרישום. בין אם עקב טעות ברישום או עקב ניסיון מכוון להבריח את הנכס, כך שלא תחול עליו הלכת השיתוף.
רישום נכס מקרקעין במרשם המקרקעין יוצר חזקה משפטית שמי שרשם את הנכס בטאבו הוא גם הבעלים החוקיים שלו. הרישום נחשב לראיה חותכת לנושא, אולם חזקה זו אינה מתקיימת בכל המקרים
לא תמיד הרישום בטאבו הוא זה שקובע
על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, רישום נכס מקרקעין במרשם המקרקעין יוצר חזקה משפטית שמי שרשם את הנכס בטאבו הוא גם הבעלים החוקיים שלו. הרישום נחשב על פי החוק לראיה חותכת לתוכנו, אולם חזקה זו אינה מתקיימת בכל המקרים. קיימים מספר פסקי דין שהחריגו את החזקה, וקבעו כי רישום במרשם המקרקעין אינו משקף נכונה את המצב העובדתי של הבעלות בנכס.
למרות הרישום, בתי המשפט קבעו באותם מקרים כי הבעלים בנכס הם אלו אשר הצליחו להוכיח כי הזכויות בו לא נרשמו נכונה, ובית המשפט קבע בפסיקותיו כי הרישום ישונה. במיוחד מקבל הדבר משנה תוקף בדיני משפחה.
על אף רישום הבית על שם חברה שבבעלות הבעל, קבע בית המשפט כי האשה זכאית למחצית מהזכויות בו כיוון שעיקר הבנייה של הבית נעשתה לאחר הנישואין ושני בני הזוג תרמו את משכורתם למשק הבית
העליון התעלם מהרישום על שם חברת יחיד
אחת הפסיקות הבולטות בעניין זה ניתנה בפרשת קוטלר (ע"א 1937/96 משה קוטלר נ' חיה קוטלר) שנידון בבית המשפט העליון. אותו מקרה נגע לבני זוג שנישאו בשנת 1961 וחיו יחד עד 1984. חודשים ספורים לפני החתונה, החל הבעל לבנות בית מעל שטח שהיה בבעלות הוריו. שנתיים וחצי לאחר מכן, עברו בני הזוג לגור בבית, אך זה נרשם על שם חברה שהבעל היה בעל המניות היחיד בה. יצוין, כי לאורך חיי הנישואין בני הזוג החזיקו חשבונות בנק נפרדים, כאשר הבעל העביר לאשתו חלק ממשכורתו, לצורך ניהול משק הבית.
לאחר שהיחסים בין בני הזוג עלו על שרטון, הם ביקשו להתגרש. בית המשפט המחוזי קבע כי האשה זכאית למחצית מזכויות הבעל בנכס, למרות הרישום על שם החברה שבבעלותו. הבעל ערער על קביעה זו לעליון וטען כי הבית נבנה לפני הנישואין מהכסף שלו ושל הוריו, כאשר המאמץ כולו בבנייתו היה שלו. עוד טען כי הוא ואשתו חיו כל חייהם בהפרדה רכושית מוחלטת, וכי גם היא השאירה בבעלותה ותחת שמה נכסים שירשה מהוריה.
העליון הותיר את החלטת המחוזי על כנה וקבע כי בין בני הזוג חלה חזקת השיתוף. על פי החלטתו, עיקר הבנייה של הבית נעשתה לאחר הנישואין, וכל אחד מבני הזוג תרם את משכורתו למשק הבית המשותף. על אף רישום הבית על שם חברה שבבעלות הבעל, קבע בית המשפט כי האשה זכאית למחצית מהזכויות בו.
במקרה אחר, בית המשפט העליון דחה את טענות ילדיו של מנוח שבצוואתו האחרונה שלל את זכותה של האלמנה במרבית רכושו. העליון קבע כי עדותה לפיה לא ויתרה על זכויותיה בדירה מהימנה
האלמנה ניצחה את הילדים על אף הרישום
למסקנה דומה הגיע בית המשפט העליון גם בפרשת משה שמיר (ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר ז"ל נ' יעל דולב(. באותו מקרה נדון סכסוך על רכוש בין שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים של אדם שהלך לעולמו לבין אשתו השנייה, שעמה חי 22 שנים. לב הסכסוך נגע לדירה שביקש המנוח להוריש בצוואה מוקדמת שחיבר לאשתו, על אף שזו נותרה רשומה על שמו בטאבו. בצוואה מאוחרת שינה המנוח את הוראה זו וציווה לחלק את הדירה, כמו גם דירות נוספות, בין ילדיו, ולא להעבירה לבעלות אשתו, וזאת, כביכול, על פי בקשתה.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת האשה לגבי הדירה, וקבע כי בין בני הזוג חלה הלכת השיתוף. על פי החלטתו, מאחר שכל אחד מבני הזוג הגיע לנישואין עם רכוש משלו, היו ביניהם הסדרים ספציפיים במסגרתם הסכים המנוח להעביר לאשתו את מלוא הזכויות בדירה זו. בית המשפט דחה את טענות ילדיו של המנוח שנשענו על הצוואה האחרונה, שבה שלל המנוח את זכותה של האלמנה במרבית רכושו, וקבע כי עדותה שלפיה לא ויתרה על זכויותיה בדירה מהימנה.
בית המשפט העליון לא התערב בהחלטה, וקבע כי "אין בעובדת רישומם של נכסים על שם אחד מבני הזוג כדי ללמד על שלילתה של חזקת השיתוף". על פי העליון, "אכן חזקת השיתוף נחוצה דווקא במקרים שבהם הרישום הפורמלי הוא על שם אחד מבני הזוג".
על כל אחד מבני הזוג לשמור תיעוד של כל החומר הרלוונטי הנוגע לרכישת הנכס, כולל הסכם הרכישה וכן כל מסמך המעיד על כוונת שיתוף, כמו מסמכים המעידים על תשלומי משכנתא משותפים, העברות כספים שבוצעו וכיו"ב
הנכס שויך לאחד הבנים למרות הרישום בטאבו
פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניין שינוי רישום הבעלות בטאבו חלחלו גם לערכאות נמוכות יותר בבית המשפט לענייני משפחה. כך למשל, דן בית המשפט לענייני משפחה בטבריה במקרה שבו שתי דירות של בני זוג היו רשומות על שם הוריו של הבעל, כדי לנסות למלט אותן מהלכת השיתוף (תמ"ש 21967-12-10 ר.מ. נ' ט.מ). השופט אסף זגורי קבע כי שתי הדירות שייכות בפועל לו ולגרושתו בחלקים שווים, למרות רישומה על שם הורי הבעל.
קביעות דומות ניתנו גם בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא על ידי השופטת רבקה מקייס (תמ"ש (כפ"ס) 12701/06), וכן בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (בתמ"ש (ראשל"צ) 55587-11-11). על ההחלטה האחרונה הוגש ערעור לבית המשפט מחוזי מרכז בלוד, שקבע כי למרות רישום שונה בטאבו, הנכס שייך רק לאחד הבנים.
לסיכום, על פי רוב, לא ישנה בית המשפט את הרישום בטאבו. עם זאת, פסקי הדין שהוצגו לעיל מראים כי לא מדובר במשימה בלתי אפשרית, וכי בהחלט ניתן לשכנע את בית המשפט לשנות רישום שגוי במרשם המקרקעין. כדי לאפשר זאת, על כל אחד מבני הזוג לשמור תיעוד של כל החומר הרלוונטי הנוגע לרכישת הנכס, ובכלל זה את הסכם הרכישה, וכן כל מסמך המעיד על כוונת שיתוף, למשל מסמכים המעידים על תשלומי משכנתא משותפים, העברות כספים שבוצעו וכיו"ב.
* הכותב מתמחה בדיני משפחה, לרבות מעמד אישי וגירושין, ומייצג בני זוג רבים בבתי משפט
** ייצג את התובעים וזכה:
פס"ד עוקשי 55587-11-11
עמ"ש (מרכז) 33854-09-14
תמ"ש (ראשל"צ) 2009-05-16
תמ"ש (ראשל"צ) 52112-07-16
