חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, ידוע יותר בכינוי המתוקשר "חוק הסלקציה". החוק נחקק בשנת 2000, בין היתר בעקבות תופעת הסלקציה בכניסה למועדוני לילה. עם זאת, החוק רחב הרבה יותר מתחום חיי הלילה. החוק קובע כי אסורה כל אפליה של אדם, בעת שהוא רוכש או מקבל מוצר כלשהו, או נכנס למקום כלשהו המספק שירות ציבורי, כגון מועדון לילה, מסעדה, משרד ממשלתי, שדה תעופה, בריכת שחייה או קניון.
החוק מפרט לפרטי פרטים טעמים שונים, המשמשים לעיתים כהצדקה לאפליה קיימת. החוק קובע כי טעמים אלה פסולים ואסורים: גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות, מקום מגורים או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה, בעת קבלת מוצרים ושירותים או בכניסה למקומות ציבוריים.
החוק קובע כי תיתכן הפליה מוצדקת. למשל: הפליה היוצרת העדפה מתקנת של קבוצה הסובלת מהפליה מסוגים שונים. כך, לדוגמה: העדפה מתקנת לבעלי מוגבלויות פיזיות, בקבלה למקומות עבודה
אילו מקרים לא ייחשבו כהפליה?
החוק מכיר בכך שקיימים מקרים ומצבים, שבהם הפליה עשויה להיות לגיטימית. זאת, כשההפליה מתחייבת מאופיו או מהותו של המוצר, השירות הניתן או המקום הציבורי. למשל: הפרדה בין נשים לגברים בבתי כנסת. החוק אף קובע כי כאשר ארגון או עמותה ללא למטרות רווח נוקטים במדיניות הפליה, שמטרתה הבלעדית היא קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה אליה משתייכים חברי הארגון, פעולתם לא תיחשב הפליה על פי החוק. כך, למשל: כנס להעצמת אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית, שהכניסה אליו מותרת רק למתמודדים עם פגיעה נפשית, לא ייחשב פסול על פי חוק.
לבסוף, החוק קובע כי תיתכן הפליה מוצדקת. למשל: הפליה היוצרת העדפה מתקנת של קבוצה הסובלת מהפליה מסוגים שונים. כך, לדוגמה: העדפה מתקנת לבעלי מוגבלויות פיזיות, בקבלה למקומות עבודה.
השופטת מיכל אגמון-גונן על הפרקטיקה המנצחיה סטריאוטיפים: "מתן הנחה בכניסה לפאבים או בקניית משקאות חריפים לא תשפר את מצב הנשים. מטרת מדיניות זו היא למעשה הפוכה: לאפשר לגברים גישה קלה יותר לנשים, כדי להכיר אותן"
מהי מטרת החוק?
ניתן ללמוד על מטרת החוק מפסיקה שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי (ת.מ 26994-08-18) ואף אושרה על ידי בית המשפט העליון. הפסיקה נגעה להפליה על בסיס מגדר במקומות בילוי, הנובעת משתי פרקטיקות הנהוגות בלא מעט מקומות בילוי. הפרקטיקה הראשונה: תמחור דמי כניסה שונים עבור נשים וגברים, לרבות הנוהג לאפשר לנשים להיכנס בחינם, ולחייב גברים בתשלום בכניסה. הפרקטיקה השנייה: קביעת גיל מינימום שונה לגברים ולנשים הנכנסים למקום הבילוי, והנוהג לתת לנשים צעירות להיכנס למקום בילוי, בעוד שגברים צעירים באותו גיל אינם מורשים לעשות זאת.
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן קיבלה את הסכם הפשרה שהגיעו אליו הצדדים, וקבעה בפסק הדין כי נהגים אלה פסולים על פי חוק, ואף לא ניתן להצדיקם בטענה שהם נובעים מאופי המקום או שהם מהווים פרקטיקה של העדפה מתקנת לנשים, כפי שניסו הנתבעים לטעון.
בפסק הדין, כתבה השופטת אגמון-גונן כי "העדפה מתקנת צריכה להביא לשיפור מצבה של הקבוצה המוחלשת, הנמצאת בעמדת נחיתות... מתן הנחה בכניסה לפאבים או בקניית משקאות חריפים לא תשפר את מצבן של הנשים ...". מטרת מדיניות זו היא למעשה הפוכה: לאפשר לגברים גישה קלה יותר לנשים, כדי להכיר אותן. "פרקטיקה זו", כותבת השופטת אגמון-גונן בהמשך פסק הדין, "בעיקרה מנציחה סטריאוטיפים ואינה מיטיבה את מצב הקבוצה בטווח הארוך".
השופטת אגמון-גונן אף רואה בחוק כלי ליצירת שינוי במציאות פסולה, שנראית על פניו לגיטימית, ויצירת תנאים לשוויון. השופטת קובעת "לטעמי, הטיפול במופעי ההפליה הנפוצים כל כך, הנראים רגילים כל כך ועל כן נדמים לכאורה כלא בעייתיים, דווקא הוא מחויב המציאות, כדי לקדם את החברה בדרך לשוויון המיוחל... החוק נועד כדי ליצור כלי אפקטיבי למאבק בהפליה ולהתגבר על הפליה, גם כאשר היא מבוססת על התנהלות, תבניות ודפוסי חשיבה מושרשים ומקובלים".
בית המשפט קבע כי הסירוב לקבל את בקשתו של אדם בן 67 לשמש כערב רק על סמך גילו, מבלי לבדוק את הנתונים האישיים שלו, הרלוונטיים למתן הערבות, הוא סירוב פסול המהווה עבירה על החוק
אילו פרקטיקות חברתיות אחרות נפסלו בבתי המשפט על רקע החוק?
מאז נחקק החוק בשנת 2000, בתי המשפט נדרשו לו במקרים שונים, ועשו בו שימוש כדי לפסול נהגים רבים אחרים על רקע גיל, מוצא לאומי, צבע עור ונטייה מינית. יתרה מכך: החוק אינו מסתפק בפסילת נהגים מפלים, אלא קובע פיצוי לנפגעים מההפליה. בתי המשפט פוסקים בפועל פיצויים לנפגעים.
כך, למשל: בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה (ת"ק 425-07-18) התייחס למדיניות של בנק, שקבעה כי אדם מעל גיל 55 לא יוכל לשמש כערב להלוואה. בית המשפט קבע כי הסירוב לקבל את בקשתו של אדם בן 67 לשמש כערב רק על סמך גילו, מבלי לבדוק את הנתונים האישיים שלו, הרלוונטיים למתן הערבות, הוא סירוב פסול המהווה עבירה על החוק. בית המשפט קבע כי על הבנק לפצות את התובע ב-15 אלף שקל, ללא הוכחת נזק.
במקרה אחר, עובדים של חברת ישראייר ושל רשות שדות התעופה פעלו יחד כדי להוריד מטיסה חמישה אזרחים ישראלים ערבים. בדיעבד, התברר כי הם העלו לטיסה נוסע יהודי, שהיה ברשימת ההמתנה, במקומם. בית משפט השלום בתל אביב (1230-07-13) קבע כי חברת ישראייר הפלתה את הנוסעים הערביים וכי רשות שדות התעופה עשתה שימוש לרעה במדיניות הביטחונית והסוותה את הורדת הנוסעים הערבים מהמטוס ב"שיקולים ביטחוניים", שלא היה להם כל בסיס. ארבעה מהנוסעים פוצו ב-20 אלף שקל כל אחד; הנוסע החמישי, ששמו הוכרז במערכת הכריזה ובויש בפומבי, פוצה ב-25 אלף שקל.
בעלי אולם אירועים שסירבו להשכיר את האולם לזוג נשים, שביקשו לקיים בו את חתונתן, חויבו לפצות את בנות הזוג ב-60 אלף שקלים
האם הפסיקה מתייחסת גם לפעולות הפליה אישיות?
הפסיקה והחוק אינם מתייחסים רק לפעולות הפליה המבוססת על מדיניות של מוסד, אלא גם על הפליה הנעשית על רקע אישי. כך, תחנת מוניות שאחד הנהגים שלה סירב להעלות נוסע ערבי, ללא קשר למדיניות התחנה, חויבה לפצות את הנוסע ב-43 אלף שקלים.
במקרה אחר, בעלי אולם אירועים שסירבו להשכיר את האולם לזוג נשים, שביקשו לקיים בו את חתונתן, חויבו לפצות את הזוג ב-60 אלף שקלים. בית משפט השלום בירושלים (ת"א 5901/09) פסל את טענת בעלי האולם כי דתם אוסרת על נישואין חד מיניים ולכן עומדת להם הצדקה לדחות את בקשת הזוג. הוא קבע כי האולם עצמו אינו בעל אופי דתי ומתקיימים בו טקסים חילוניים. לכן, לא ניתן לטעון שאופי המקום מחייב הפליה של זוגות חד מיניים.
לסיכום: מטרתו של חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים היא מטרה כפולה: איסור הפליה מטעמים שונים; ומתן כלי להפיכת נהגים מפלים הקיימים במציאות - לבלתי חוקיים. בתי המשפט פועלים ליישום החוק ורואים בו כלי לקידום שוויון בתחומים חברתיים רבים ושונים.
* משרד עורכי דין פילביץ' - אבדייב הוא משרד בוטיק המתמחה בתחום הנזיקין על כל ענפיו.
** סייע בהכנת הכתבה: יותם בן מאיר, כתב zap משפטי.
