החלטת העליון - דרישה שהציבור לא יכול לעמוד בה

לאחרונה יצאה מלפני בית המשפט העליון החלטה חשובה המדגישה את הקביעה המשפטית, לפיה "הסכם ממון" אינו בחזקת "צוואה", וכי אין בכוחו של הסכם ממון בו מחזיק בן זוג אחד להדיר אותו כיורש מחלקו בירושה של בן הזוג השני שנפטר.

מדובר בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופט ניל הנדל ב-בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (החלטה מיום 3.7.2012).
להלן תמצית העובדות של המקרה:
אמם של המערערים (המבקשים) נפטרה בשנת 1996. המערערים ויתרו על חלקם בירושת אמם לטובת אביהם, באופן שניתן צו ירושה כי האב הוא היורש הבלעדי של אשתו.
במסגרת העזבון היתה כלולה (מחצית) דירה באשקלון.
האב המנוח והמשיבה נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1997, וב-1999 חתמו על "הסכם ממון" שלא אושר בבית המשפט על פי החוק. באותו הסכם נקבע, כי הדירה באשקלון שייכת לבעל בלבד.
בשנת 2008 נפטר האיש ולא הותיר אחריו צוואה.

המשיבה הגישה בקשה לצו ירושה וביקשה מחצית מעזבונו של המנוח לרבות הדירה. המערערים (המבקשים) הגישו התנגדות בעניין הדירה בלבד והתבססו על ההסכם. התנגדותם נדחתה. (כב' השופט אסולין, 5.7.2010).

המחוזי - אין "מאבק" בין חוק יחסי ממון לחוק הירושה
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. (עמ"ש 28507-19-10).
דעת הרוב (מפי כב' השופטת צילה צפת) דחתה את הערעור וזו תמצית פסיקתה:
א. הסכם הממון (אפילו היה מאושר כחוק) אינו מהווה צוואה השוללת את זכותה של האלמנה לרשת את נכסי המנוח. להסכם יכולה להיות השפעה על היקף העזבון (הדירה יכולה כולה להיות נכס עזבון ולא רק חציה), אולם לאחר שהיקף העזבון נקבע, יחולק העזבון ליורשים על פי חוק הירושה.
ב. אין כל "מאבק" בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה.
ג. על מנת להדיר יורש מחלקו בירושה – יש צורך בצוואה בלבד.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה, כאמור, בקשת רשות ערעור (בע"מ) לבית המשפט העליון.

העליון - יש להגביר המודעות להבחנה בין החוקים
כב' השופט הנדל דחה את הבקשה ואישר את פסק הדין של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. עם זאת, מחדד כב' השופט הנדל את הדברים באומרו:
" אין להכחיש שהמציאות בשטח עשויה לעורר קשיים משלה. לא ניתן לדעת האם תמיד זוג מודע לאבחנות האמורות (בין שני החוקים הנ"ל – א.ג.). אם כך המצב, ייתכן שהתוצאה הנובעת מהמבנה המיוחד לא בהכרח תשקף את כוונת הצדדים כזוג (על פי הוראות חוק יחסי ממון) או כיחידים (על פי חוק הירושה). הפתרון לכך יבוא בדמות הגברת מודעות בני הזוג להבחנה בין החוקים ולהכרה במסגרות הדין, ולו ברמה הכללית...במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה".

המסקנה: דרישה בלתי אפשרית מהציבור
לעניות דעת כותב שורות אלו, בית המשפט העליון מציב בהחלטתו דרישה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, שכן אין לדרוש מהציבור הרגיל ידע משפטי וחיזוי מצב משפטי עתידי.
דברי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הם אלה שצריכים להנחות את הציבור: ההסכם בין בני הזוג יכול לכל היותר להתייחס להיקף העזבון העתידי של כל אחד מהם.
ירושתו של כל אחד מבני הזוג תיקבע על פי צוואה שיערוך כל אחד מהם, ובהיעדר צוואה – יחולק העזבון על פי חוק הירושה.
הרמיזות על הסתירה, כביכול, בין שני החוקים אין להן על מה לסמוך.

* עו"ד אבידן גלובינסקי, שופט בדימוס