א' הגיעה לישראל לפני שבע שנים ממולדובה לעבוד כמטפלת סיעודית. עבודתה כללה מטלות פיזיות יומיומיות, היא סייעה להאכיל, להרים, לנקות ולהלביש את הקשישה שבה טיפלה – להכניס אותה לעגלת נכים ולהסיע אותה לסידורים. עגלת הנכים לא היתה מותאמת לרוחב המעלית ונכנסה בה בקושי, ולכן על מנת שדלתות המעלית ייסגרו היתה צריכה א' להרים את כיסא הגלגלים בידיות ולסובב את העגלה למנח שיאפשר את סגירת הדלתות. באחת הפעמים שעשתה זו, חשה א' לפתע בכאב חד בחלק התחתון של גבה.
א' המשיכה את עבודתה מתוך מחשבה שאם תיקח משככי כאבים ותרופות בתוך זמן קצר הכאבים ייעלמו, אך בכל יום במשך כחודש ימים הכאב רק הלך וגבר עד שא' הגיעה למצב שהיא לא יכולה היתה לעמוד על רגליה. א', בשנות החמישים לחייה, אושפזה בבית חולים ולאחר ניתוח שעברה היא הפכה לנכה בשיעור 100%. א' מעולם לא היתה מודעת לזכויותיה באופן מלא. כשהגיעה לביטוח לאומי, היא נתקלה בחומת ביורוקרטיה ובחוסר אמון.
א' נותרה חסרת כל: את מקום העבודה שלה היא איבדה היות שסבלה מפגיעה קשה שלא אפשרה לה לעבוד; ביטוח לאומי סירב להעניק לה גמלה והטביע אותה בביורוקרטיה; ובהיותה עובדת זרה, לא החזיקה א' בפוליסת אובדן כושר עבודה פרטית.
המקרה של א' ממחיש בעיה רוחבית קשה יותר, הנוגעת לכל העובדים הזרים. בשונה מעובדים ישראלים, שהמעסיקים שלהם מחויבים לבטח אותם בביטוח אובדן כושר עבודה, עובדים זרים אינם יכולים לרכוש פוליסה כזאת ונותרים חשופים. כתוצאה מכך, למרות הרטוריקה של בתי המשפט, שמדגישים את השוויון הקיים בין עובדים ישראלים ועובדים זרים בכל הנוגע לתחולתם של חוקי העבודה במדינת ישראל, בפועל קיים פער בין שני סוגי העובדים בנקודה הרגישה במיוחד - אובדן כושר עבודה.
בעוד שעובד ישראלי שייפגע בתאונת עבודה ויאבד את כושר עבודתו יוכל לקבל מחברת הביטוח שלו עד 75% משכרו המבוטח, עובד זר יוותר חסר כל ויגורש מישראל
חוסר שוויון בין ישראלים וזרים
הפער האמור מבטא חוסר שוויון המתקיים בפועל בין עובדים ישראלים וזרים. בניגוד לעובדים ישראלים, שהזכויות הסוציאליות שלהם מעוגנות בקרן פנסיה או בביטוח מנהלים, כאשר בכל אחת מהחלופות מובטחת להם פוליסת אובדן כושר עבודה, לעובדים זרים אין הגנה שכזאת.
חברות הביטוח הפרטיות אינן מאפשרות לעובדים זרים לרכוש פוליסת אובדן כושר עבודה, כך שבהיעדר הגנה סוציאלית מטעם המדינה, בדמות תשלום דמי פגיעה או הכרה בנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, נותרים העובדים הזרים ללא יכולת להגן על עצמם.
כפועל יוצא מכך, בעוד שעובד ישראלי שייפגע בתאונת עבודה ויאבד את כושר עבודתו יוכל לקבל מחברת הביטוח שלו עד 75% משכרו המבוטח, עובד זר יוותר חסר כל ויגורש מישראל לאחר שייאבד את מטה לחמו - בהיותו חסר יכולת לעבוד, אין הצדקה מטעם המדינה להעניק לו אישור שהייה.
הלקונה הקיימת זועקת לשמיים, מאחר שמצד אחד קיימת פסיקה ענפה של בתי הדין לעבודה, המקנה זכויות מלאות על פי חוקת העבודה בישראל גם לעובדים זרים המועסקים בארץ ברשיון, ומצד שני סוגיה זו של אובדן כושר עבודה איננה מוסדרת בפועל.
חברות הביטוח אינן מכירות את ההיסטוריה הרפואית של העובדים הזרים (שלרוב מגיעים לארץ בגיל מתקדם) ולא רוצות לקחת על עצמן את הסיכון הרפואי שיעניקו ביטוח לעובד בזמן שהוא חולה
למה חברות הביטוח מסרבות לבטח?
נשאלת, אם כן, השאלה ממה נובע כשל שוק זה – מדוע חברות הביטוח אינן מאפשרות לעובדים זרים לרכוש פוליסת אובדן כושר עבודה, בשונה מעובדים ישראלים? נראה כי סירוב זה של חברות הביטוח נובע מכמה סיבות:
מגבלות חיתום - בשונה מעובדים ישראלים, שההיסטוריה הרפואית פרוסה בפניהם באמצעות טופס ויתור על סודיות רפואית ואיסוף המידע מהמוסדות הישראליים, חברות הביטוח אינן מכירות את ההיסטוריה הרפואית של העובדים הזרים (שלרוב מגיעים לארץ בגיל מתקדם) ולא רוצות לקחת על עצמן את הסיכון הרפואי שיעניקו ביטוח לעובד בזמן שהוא חולה, מה שיחייב אותן בתשלומים בהיקף גדול.
קושי לעקוב אחרי מצבם הרפואי של העובדים הזרים - בשונה מעובדים ישראלים בסיטואציה של אובדן כושר עבודה, שחברות הביטוח יכולות לבדוק כל העת את מצבם הרפואי ולקבוע אם מגיע להם להמשיך לקבל תגמול, עובדים זרים בסיטואציה כזאת עלולים להידרש לעזוב את הארץ, מה שלא יאפשר לחברות הביטוח להוסיף לעקוב אחרי מצבם הרפואי המשתנה.
יש להסדיר את כשל השוק הקיים בנושא ולאפשר גם לעובדים זרים לרכוש מעין פוליסות אובדן כושר עבודה שיגנו עליהם. כך תוכל המדינה להגשים את שוויון הזכויות, שקיים אך רק ורק על הנייר, בין עובדים ישראלים ועובדים זרים
המדינה חייבת להתערב ולתקן את העוול
הפער בין עובדים ישראלים ועובדים זרים מתחדד אם מביאים בחשבון את היעדר היכולת של עובדים זרים לממש באופן אפקטיבי את הזכויות שלהם בביטוח לאומי. ראשית, עובדים זרים אינם מודעים ממילא באופן מלא לזכויותיהם.
שנית, בשונה מעובדים ישראלים, עובדים זרים שבריאותם נפגעת נאלצים לעזוב את הארץ, מה שלא מאפשר להם לנהל מאבק משפטי בישראל: להגיע לבית הדין לעבודה באופן סדיר, להעיד, להגיש חוות דעת מתאימות וכו'.
עמדת הנחיתות של עובדים זרים, המשתכרים בממוצע משכורות נמוכות לעומת עובדים ישראלים, גורמת להם ליתר פגיעות, שדורשת התערבות של המדינה. על המחוקק למלא את הלקונה הקיימת בכל הנוגע לפוליסות אובדן כושר עבודה של עובדים זרים.
לסיכום, יש לחייב את חברות הביטוח הפרטיות, או לכל הפחות את קרן הביטוח הממשלתית ענבל, או בכל דרך אחרת באמצעות חברות הסיעוד, להסדיר את כשל השוק הקיים בנושא ולאפשר גם לעובדים זרים לרכוש מעין פוליסות אובדן כושר עבודה שיגנו עליהם. כך תוכל המדינה להגשים את שוויון הזכויות, שקיים אך רק ורק על הנייר, בין עובדים ישראלים ועובדים זרים.
