אזרחים נורמטיביים נוטים להסכים לחיפוש בהסכמה בטלפון הסלולרי משתי סיבות עיקריות. האחת היא מתוך מחשבה שפשוט אין להם מה להסתיר, והשנייה היא רצון לרצות את השוטרים, לעתים מתוך לחץ או בשל החשש שיתנקמו. אולם, לחיפוש בטלפון הסלולרי בהסכמה עלולות להיות השלכות קריטיות וכל ראיה שתימצא בו עלולה לגרום לכם נזק עצום.
שוטרים עלולים לנצל את כוחם גם בשטח וגם בחדר החקירות בעת שהחשוד בלחץ עקב העבירה שביצע ולא מודע לחשיבותו של החיפוש בטלפון הנייד החכם. לעתים השוטרים לא מבקשים אלא פשוט מורים לחשודים לפתוח את הנייד ומחפשים בו.
חשוב לדעת: אם נערך חיפוש ונמצא חומר מפליל כלשהו בעבירה אחרת, הרי שניתן להשתמש בו נגדכם, משום שבארץ (בניגוד לארה"ב למשל), לא מוחל "עיקרון פירות העץ המורעל", לפיו ראיה שהושגה באופן לא חוקי לא תוכל לשמש כנגד החשוד, תיחשב כראיה לא קבילה ותיפסל, בדומה לתפיסת ראיות ללא צו חיפוש.
לא תמיד מדובר בחומרים פליליים, לכל אדם יש במכשיר הטלפון הנייד חומרים לא נעימים שעלולים להביך אותו ולשמש בעתיד כאמצעי לחץ על החשוד במהלך החקירה. דוגמה לכך הוא המקרה של יועץ ראש הממשלה ניר חפץ, שבחיפוש בסלולרי שלו נחשף קשר אינטימי עם מאהבת.
לכל שוטר יש סמכות לתפוס את המכשיר על מנת למנוע מהחשוד שיבוש ראיות כמו מחיקה או העלמה או השמדת המכשיר, אבל המשטרה לא יכולה לחפש במכשיר אלא באישור צו של שופט
אם המשטרה לקחה את הסלולרי, היא יכולה לחפש בו?
בהחלט לא. יש הבדל גדול בין תפיסת הסלולרי ובין החיפוש בו. בעבירות מסוימות יש לשוטר בשטח, לכל שוטר, סמכות לתפוס את המכשיר על מנת למנוע מהחשוד שיבוש ראיות כמו מחיקה או העלמה או השמדת המכשיר. אבל המשטרה לא יכולה לחפש במכשיר אלא באישור צו של שופט.
מה ההבדל בין חיפוש בהסכמה לחיפוש באישור בית המשפט?
אם נתתם הסכמה לחיפוש, הרי שזו לא תהיה מוגבלת. לעומת זאת, כשהמשטרה מבקשת צו מבית המשפט, היא חייבת לפרט מה היא בדיוק מחפשת ולהסביר לבית המשפט כיצד המידע שהיא מבקשת לקבל יסייע לה בחקירה. כך, הצו שמקבלת המשטרה מוגבל רק למה שביקשה והוא חייב לכלול פירוט על מטרות החיפוש, תנאיו והגבלות שונות שמבקש השופט לקבוע על החיפוש כדי להימנע מפגיעה בפרטיות של החשוד. השופט ירצה לדעת באילו פונקציות בדיוק המשטרה רוצה לחפש, לדוגמה בתמונות או בסמס, בוואטסאפ או במסמכים בטלפון. בנוסף, צו זה מוגבל בזמן.
בחיפוש שנערך במחשבו של רומן זדורוב הנאשם ברצח תאיר ראדה, נמצא ריכוז גבוה של תמונות פורנוגרפיות של קטינים וקטינות. לפני הרצח גלש הנאשם באתרים המלמדים שיסוף בסכין בסרטי "סנאף"
איזה מידע שנמצא בסלולרי עלול לפגוע בנו?
הסמארטפון משקף למעשה את כל עולמם של האנשים המשתמשים בו. מחשבותיהם, דעותיהם הפוליטיות, מעגל החברים, מקום עבודתם, בני משפחתם, חשבון הבנק, תשלומים שביצעו או קיבלו באפליקציות השונות, המצב בריאותי, תמונות, המחשבות הנסתרות, אם צופים בסרטי פורנו, האם בגדו בבני או בנות הזוג, תכתובות סמס או וואטסאפ "מפלילות", כל הפעילות ברשתות החברתיות ועוד אינפורמציה רבה כמו למשל באילו אתרים גלש בגוגל ומה חיפש.
נניח שנערך חיפש בסלולרי של אדם שנחשד ברצח באמצעות רעל או אונס באמצעות סם האונס, ומצאו גלישה שלו בדפים הקשורים לנושא - ניתן לבסס כך ראיות נסיבתיות נגדו. כך בפרשת רצח תאיר ראדה, בחיפוש שנערך במחשבו של זדורוב נמצא ריכוז גבוה של תמונות פורנוגרפיות של קטינים וקטינות. עוד נודע כי ימים ספורים לפני הרצח גלש הנאשם באתרים המלמדים שיסוף בסכין, בדגש על צווארו של הקורבן וחיפוש אחרי סרטי "סנאף".
חשוב ביותר להבין שהפלאפון למעשה מאכן ומבצע רישום מלא של כל מקום שבו היינו בכל זמן. אם תרצו, דומה הדבר לצל שהולך איתנו תמיד ומתעד כל מה שאנחנו עושים או ל"אח הגדול" שמלווה ועוקב אחרינו תדיר.
מי עוד יכול להיפגע מחיפוש בהסכמה?
מעבר לחשיפה ולפגיעה בחשוד עצמו, תיתכן פגיעה גדולה גם בצד שלישי אחר שעימו מצוי החשוד בקשר. גם אלה נחשפים ונפגעים, זאת כאשר לא ביצעו עבירה. חמור יותר, החשוד עצמו מודע לחיטוט במכשיר שלו ולפגיעה בו ואילו הצד השלישי אפילו אינו מודע לפגיעה בו.
כבוד השופטת נאור כתבה: "פלאפון זה להיכנס עמוק לנשמה, הרבה יותר מאשר להיכנס לבית". כבוד השופט פוגלמן כתב: "יש בטלפון הרבה דברים רגישים, מעבר לתמונות מביכות"
באילו מקרים חיפוש בהסכמה יכול לשמש נגדנו?
אם הייתם מעורבים בתאונה בזמן נהיגה עקב שימוש בסלולרי - חיפוש בו יוכיח את השימוש. גם אם נתפסתם עם סמים, חיפוש במכשיר יוכיח כמה קניות סמים ביצעתם, יוביל לסוחר הסמים, ואתם תחקרו על הקניות ממנו, תצטרכו להעיד נגדו וכך תתעמתו שלא לצורך עם סוחר סמים. אם ביצעתם שוד, רצח או כל עבירה אחרת – חיפוש יקשור אתכם למקום העבירה כיוון שהמכשיר מאכן את מיקומכם.
האם יש חוקים שמגנים על הזכות לסרב לחיפוש בסלולרי?
יש מספר חוקים ופסיקות המגנים על סירובכם לחיפוש בסלולרי. המחוקק, שהוא הכנסת, חשב שצריך לשמור על התוכן המצוי בסלולרי של האזרחים וחוקק שני חוקים חשובים בעניין זה: סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות - "איסור פגיעה בפרטיות הזולת ללא הסכמתו"; וסעיף 7 (ד) לחוק יסוד כבוד האדם - "אין פוגעים בסוד שיחו של האדם, בכתביו או ברשימותיו".
גם בית המשפט העליון בהלכת בן חיים קבע כי בכל עת שאזרח מסכים לחיפוש מסוג זה, הרי שנדרשת הסכמה מדעת על ידי הצגת תמונה עובדתית ברורה של השוטר לנחקר, שאינו חייב להסכים לחיפוש וכי סירוב לא יפעל לחובתו. גם לאחר שהסכים, הוא יכול בכל עת לבטל או לסייג את החיפוש.
כבוד השופטת נאור כתבה: "פלאפון זה להיכנס עמוק לנשמה, הרבה יותר מאשר להיכנס לבית". כבוד השופט פוגלמן כתב: "יש בטלפון הרבה דברים רגישים, מעבר לתמונות מביכות". כבוד השופט עמית יצחק כתב: "לא תהיה זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם".
החוק קובע כי חיפוש במכשיר הטלפון הנייד יעשה על ידי בעל תפקיד מיומן ורק לאחר שהוצא צו. כלומר, לא כל שוטר, אלא שוטר מיוחד מיומן שעבר הכשרה מיוחדת לכך
מי רשאי לבצע חיפוש בסלולרי?
החוק מתייחס לחיפוש בסלולרי בכובד ראש בדיוק כמו לחיפוש במחשב, וקובע שחיפוש כזה יעשה על ידי בעל תפקיד מיומן ורק לאחר שהוצא צו. כלומר, לא כל שוטר, אלא שוטר מיוחד מיומן שעבר הכשרה מיוחדת לכך.
לסיכום, תכניסו לכם לראש טוב טוב: זה לא תפקידכם לעזור למשטרה לעשות את עבודתה, במיוחד כאשר זה פועל נגדכם. למשטרה יש עוצמה וסמכויות נרחבות ועומדים לרשותה אמצעים בלתי מוגבלים, כך שהיא תעשה את עבודתה גם ללא עזרתכם. אל תטעו לרגע לחשוב שאם תסייעו לה, הדבר יעמוד לכם ויסייע לכם. ממש לא. אין לזה כל חשיבות. בכך רק תסבו נזק מיותר לעצמכם ותעזרו לאסוף ראיות נגדכם.
* עו"ד אלי יצחק שימש כראש משרד חקירות לשעבר במספר תחנות משטרה, וכקצין תלונות הציבור מחוזי. וכיום מייצג אזרחים שנפגעו וניזוקו ממגעם עם המשטרה
** סייעה בהכנת הכתבה: רננה מור, כתבת Zap Doctors
