בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 ישראל השתחררה בהדרגה ממשטר הפרוטקציוניזם הסוציאליסטי - ככל שהיה מושפע עד אז על ידי הטוטליטריות הקומוניסטית. אחת ההתקדמויות הנאורות שנתנו בעידן הקודם ביטוי לבניינה של דמוקרטיה ישראלית - של העם ועבור העם - היתה בשני מישורים: מצד אחד, איסור על שימוש באמצעים ציבוריים אלא למטרות שהרשויות הציבוריות מתירות ומפקחות עליהן כדין, ומצד שני, יצירת מערכת של דיני מימון מפלגות ובמיוחד מימון בחירות.
האיסור הראשון כמעט מובן מאליו: אין רשות לעובד ציבור להשתמש באמצעים עליהם הוא מופקד אלא למטרות המפורשות שעליהן הוא מונה. כך לא יוכל קצין בצה"ל לשלוח את חייליו לצבוע את קירות ביתו הפרטי, לא יוכל פקיד רשות המסים או לשכת רשות מרשם האוכלוסין לאפשר לאזרח הנזקק לשרותיו להביא לפקיד ארוחת צהריים. לעומת זאת, עלינו להכיר בכך, שהתנאי לקיומה של מערכת דמוקרטית הוא פעילות פוליטית, דהיינו: פעילות אקטיבית של האזרחים, כבוחרים וכנבחרים. כשם שאין ביטוי ממשי לדמוקרטיה אקטיבית ללא בחירות, וכשם שאין תורה בלי קמח, כך גם אין פעילות פוליטית בכלל ובחירות בפרט ללא מימון.
על פי דיני המימון למפלגות ולבחירות נאסר שימוש באמצעי תקשורת המוניים לטובת טיפוח השקפות עולם של מפלגות או מועמדים מסוימים ולקידום פרסומים ואירועים לצרכים מסוימים כאלה
למה בעצם נועדה מערכת החקיקה של דיני המימון למפלגות ולבחירות?
לאור זאת נולד האיסור השני וההיתרים המוגדרים בצידו: תכליתה של מערכת החקיקה של דיני המימון למפלגות ולבחירות והפיקוח על הפעלתה היתה להפסיק ולמנוע שימוש לרעה עבור מקורבים בעלי עניין, באמצעים ציבוריים וממלכתיים, כספים פרטיים ומצבורי כוח וממון לסוגיהם, להתעשרות או אף לטובת הנאה פרטית ובוודאי לצרכים פוליטיים של בעלי עניין, כוח ודריסת רגל.
במקום אלה ניתן היתר בדין למימון פוליטי מוגבל מאוד: מימון פרטי בתרומה מוגבלת בשקלים לבית אב, וכן ניתן מימון ממלכתי מדוד, שוויוני ובפיקוח ציבורי של כספי ציבור ואמצעיו למטרות פוליטיות ולצרכים פוליטיים. כחלק מתכליתה של חקיקה זאת: לא עוד שימוש באף אדם, בגופים שלא למטרות-רווח, בארגוני עובדים, בגופים כלכליים או באוליגרכים ותאגידים עתירי כוח עבור מינויים של מקורבים, למימון צרכים פרטיים של נושאי משרות ציבוריות, למימון פעילויות של מי מהם, או לשימוש באמצעי תקשורת המוניים לטובת טיפוח השקפות עולם של מפלגות מסוימות או מועמדים מסוימים, ולקידום פרסומים ואירועים לצרכים מסוימים כאלה.
החקיקה בעניינים אלה נועדה להבטיח שמימון פוליטי לא ישמש כאמצעי לשליטה של מי שבידיו הכסף, יכולת הכפייה הכלכלית או החברתית, או אמצעי השלטון
שמירה על הדמוקרטיה מפני שליטה של בעלי ההון
החקיקה בעניינים אלה נועדה להבטיח שמימון פוליטי לא ישמש כאמצעי לשליטה של מי שבידיו הכסף, יכולת הכפייה הכלכלית או החברתית, או אמצעי השלטון. כלומר, כדי למנוע ממנו את היכולת לקעקע ולבטל את תכליתה של הדמוקרטיה, תכלית שמשמעה: חרותם של האזרחים לחיות בחופש מפני עושק ויכולתם להשתתף ללא כפייה וללא השפעה בלתי הוגנת בהליכי בחירתם של נציגי הציבור ונושאי המשרה לשליטה במערכות החברה והשלטון של המדינה.
עצם הצורך, ההכרה וההסכמה להקצות משאבים ציבוריים ולהתיר תרומות מוגבלות לפעילות הפוליטית והמפלגתית בכלל ולהליכי הבחירות לצרכיהם של המתמודדים בפרט - צורך זה התגבש לא בכדי: לנוכח החיוניות, ואף ההכרח לשחרר, או לפחות לצמצם, עד כמה שאפשר את הבוחרים בבחירות מכפיפות משעבדת ומהשפעה פסולה של מממנים ומימון שאינם מקופת הציבור, יהיו מאחוריהם בעלי כוונות טובות ככל שיהיו.
שלמה רז, לשעבר דובר משרד מבקר המדינה במשך 12 שנה, צוטט ב"הארץ": "לאורך השנים הגיעו כמה פעמים תלונות על 'ישראל היום', בטענה שהעיתון הוא בעצם תרומה אסורה לאיש פוליטי שלא במגבלות החוק"
לאן נעלם מבקר המדינה על שלל סמכויותיו?
כאן המקום לציין כי המחוקק הפקיד בידי מבקר המדינה תפקיד רחב וחסר תקדים באשר לרגולציה, לפיקוח ולאכיפה של דיני מימון המפלגות והבחירות בישראל. הוא בה בעת המחוקק, הוא המפקח, הוא כמובן המבקר, הוא החוקר, הוא הפרקליט התובע לדין, הוא השופט, הוא מטיל העונש והוא המבצע אותו. בידי מבקר המדינה הופקדו בה בעת הסמכויות לחוקק את הוראות הביצוע של דיני מימון המפלגות והבחירות, הוא המוסמך לפקח ולבקר את הנעשה בתחום הזה והוא המוסמך לחקור וגם לשפוט את כל הנוגעים בדבר, וגם להעניש: להטיל קנסות ולאכוף את תשלומיהם.
והנה זה עתה פורט, מפיו של שלמה רז, ששימש כתריסר שנים ועד לאחרונה כדובר משרד מבקר המדינה ואיש סודם של המבקרים (מוסף "הארץ" 31.7.2020), כי "לאורך השנים הגיעו כמה פעמים תלונות על 'ישראל היום', בטענה שהעיתון הוא בעצם תרומה אסורה לאיש פוליטי שלא במגבלות החוק (אדלסון השקיע בעיתון מאות מיליונים)". ובהמשך: "... היו אינספור הוכחות לכך שהעיתון הוא כלי שרת של נתניהו, תופעה שהלכה והחמירה עם השנים... אם היו נכנסים לביקורת של העניין הזה, היה נקבע ש'ישראל היום' הוא תרומה אסורה... זו היתה התנהלות פסולה של משרד מבקר המדינה. היה צריך לבדוק את 'ישראל היום' כתרומה אסורה".
לסיכום ולנוכח דברים אלה נשאלות עתה שאלות שמן הראוי שתחילה ישיב עליהן מבקר המדינה, יציבו תשובותיהם אלה הנוגעים בדבר - המבוקרים הרלבנטיים ואלה הנראים כמיטיבים עימם - ולאחר מכן נוכל להתייחס לדברים באופן מקצועי ואובייקטיבי ולברר מהי התוחלת של דיני מימון הבחירות לנוכח מציאות חיינו.
* הכותב הוא מחבר הספר "מימון בחירות", הוצאת פרלשטיין-גנוסר
