יותר מ-500 בני אדם מתאבדים מדי שנה בישראל. עוד כ–6,000 מנסים להתאבד וניצלים. בפועל, יש לשער כי המספרים גבוהים בהרבה בשל חוסר דיווח. מעגל הנפגעים מכל התאבדות הוא רחב ומכיל עשרות אנשים וביניהם חברים, שכנים, מכרים, בני משפחה ובעיקר את בני הבית. בני המשפחה הקרובה נאלצים להתמודד עם אבל כבד, רגשות אשם וסטיגמה חברתית נוקבת לעתים. ניתן להסיק כי תפקוד בני המשפחה נפגם לצד היכולת לפרנס בכבוד וכי המשפחות זכאיות לפיצוי כלכלי כלשהו מהמדינה. יצאנו לבדוק איזה פיצוי כספי ניתן מטעם המדינה, אם בכלל?
הורים שילדם נטל את חייו יצטרכו לטפל בילדים האחרים מתוך פצע נפשי וכאב עמוק, להתמודד עם שיפוט חברתי נוקב ועם רגשות אשמה ובתוך כל זה, גם לפרנס את המשפחה
פצע נפשי לצד קושי כלכלי
בישראל ישנן עמותות רבות המסייעות לשארי התאבדות ומעניקות תמיכה, טיפול רגשי ומלוות אותם בדרך הקשה. מערכות הבריאות והחינוך, הרשויות המקומיות ומשרד הרווחה מציעים למשפחות שאיבדו את יקיריהן סיוע נפשי או חומרי בהתאם לצורך. המשפחות השכולות יכולות לקבל טיפול אישי ומשפחתי מאנשי מקצוע באמצעות הפניה מרופא המשפחה, השירות הפסיכולוגי יתייצב כמיטב יכולתו לצד הילדים הנפגעים ועוד.
משפחות אשר יקיריהן איבדו את חייהם בשל התאבדות צפויות להתקשות בתפקוד. הורים שילדם נטל את חייו יצטרכו לטפל בילדים האחרים מתוך פצע נפשי עמוק, להתמודד עם שיפוט חברתי נוקב ועם רגשות אשמה ובתוך כל זה, גם לפרנס את המשפחה. סביר להניח שבמשפחות רבות הצד התעסוקתי עלול להיפגע. עם זאת, בישראל, אין פיצוי מוסכם עבור משפחות שארים של מתאבדים.
הרשויות המקומיות מסייעות לעתים בהנחות בארנונה ובתשלומים למוסדות החינוך בעיר. גם פנייה לרשויות הרווחה לא תניב עבור המשפחות האבלות הרבה יותר מכך
מה בכל זאת המדינה נותנת?
המדינה מעניקה קצבת שארים רגילה למשפחות השכולות. קצבת שארים נקבעת על פי גיל האלמן ומספר הילדים. לילדים יתומים גם יכולה להיקבע קצבת שארים והם יקבלו אותה בהגיעם לגיל 18 או באמצעות אפוטרופוס. אולם, גם כדי לקבל קצבת שארים יש לעמוד בתנאים מסוימים של המוסד לביטוח לאומי והסכומים הם מינוריים ונעים מכ–700 שקל ל–3,000 שקל בלבד בחודש.
הרשויות המקומיות מעניקות לעתים סיוע ותמיכה לתושבי הרשות שבן משפחתם נטל את חייו. גם כאן, נדרשות המשפחות להציג אסמכתאות שונות והסיוע בא לידי ביטוי בארגון ימי השבעה, בהנחות בארנונה ובסיוע בתשלומים של המשפחה למוסדות החינוך בעיר. גם פנייה לרשויות הרווחה לא תניב עבור המשפחות האבלות הרבה יותר מכך.
קרנות הפנסיה וביטוחים
לא מדובר בפיצוי מדינה, אלא במחשבה בריאה מראש של האדם שהתאבד או המבטחים. אם מעשה האובדנות הוביל למוות, קרן הפנסיה תשלם ברוב המקרים קצבת שארים לבן או לבת הזוג שנותרו מאחור ולילדיהם עד לגיל 21 במקביל לקצבת השארים מביטוח לאומי. אם מעשה ההתאבדות לא נעשה בשנה הראשונה לפוליסה, גם הסכום ששולם וכוסה בביטוח החיים יועבר למשפחה.
בני משפחה מגישים לעתים תביעות בגין התאבדויות שצלחו נגד מטפלים או אנשי מקצוע אשר לא פעלו לכאורה למנוע את האירוע באמצעות טיפול, אשפוז או כל אמצעי אחר
תביעות בגין רשלנות
פעמים רבות אדם שהתאבד לא היה מצוי בחזקת משפחתו אלא בצבא, בבית סוהר או מאושפז. לא אחת הוגשו בישראל תביעות רשלנות ורשלנות רפואית כנגד הגופים שהיו אמונים על הטיפול בו. תביעות אלו מוגשות לרוב על ידי בני משפחה בגין התאבדויות שצלחו נגד מטפלים או אנשי מקצוע אשר לא פעלו לכאורה למנוע את האירוע באמצעות טיפול, אשפוז או כל אמצעי אחר.
לגופים הרפואיים במדינת ישראל המטפלים באנשים המצויים בסיכון להתאבדות ישנם נהלי עבודה ברורים שעליהם לאכוף כדי למנוע התאבדות ככל הניתן. הוכחת הרשלנות שלהם אינה פשוטה ומחייבת מסע מייסר של בני המשפחה במסגרתו יצטרכו להוכיח כי בשל חובת הזהירות החלה על הנתבע, ובשל סימנים מוקדמים, היה עליו לנקוט בצעדים משמעותיים יותר כדי למנוע את מקרה ההתאבדות.
עם זאת צריך לזכור כי אדם אשר החליט לשים קץ לחייו יצליח בכך לעתים גם אם הגוף המטפל ינקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. תביעות נגד מקומות אחרים בהם התבצעו מקרי התאבדות כמו מרכזי קניות למשל, לא צלחו כיוון שבית המשפט קבע כי ההתאבדות היתה פעולה מכוונת ובכך נותק הקשר הסיבתי.
זה כואב ועצוב, אך מדינת ישראל אינה מפצה על פי חוק משפחות אשר יקיריהן התאבדו. ישנן עמותות שנחלצות לעזרה, מוסדות המדינה מסייעים בתשלומים מסוימים ובקצבת שארים תחת תנאים כאלה ואחרים, אולם מדובר בהקלות ולא בפיצוי משמעותי כלל ועיקר. המשפחות מסתייעות בפוליסות הביטוח ככל הניתן ולעתים נאלצות לתבוע גופים שהן מוצאות כאחראים במישרין או בעקיפין למות יקיריהן.
