בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לאחרונה ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אשר קבע כי וילה בשווי מיליוני שקלים, שבה התגוררו שני בני זוג עם ילדיהם, שייכת לשניהם במשותף – ולא רק לאישה. זאת, על אף שאביה של האישה היה זה שרכש את המגרש שעליו נבנתה הוילה והוא אף נרשם על שמה.
פסק הדין ניתן בערעור שהוגש על ידי האישה על פסק דין של בית משפט למשפחה בירושלים.
"במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט למשפחה כי מאופן התנהלותם של שני בני הזוג לאורך השנים והמצג שהם יצרו כלפי אחרים, עולה כי היתה להם כוונת שיתוף בנכס ולא כוונה להפרידו מיתר הרכוש", אומר עו"ד מאיר שכטר, מומחה לדיני משפחה, שייצג בהליך את הבעל.
"מדובר בפסק דין בעל משמעות כלכלית משמעותית, שכן הוילה נרשמה על שם האישה בלבד בהתאם לרישומו של המגרש שעליו היא נבנתה", ממשיך עו"ד שכטר. "פסק הדין מדגים שוב איזו חשיבות יש לעריכת הסכם ממון טרם הנישואין, במיוחד בקרב זוגות שבאים מרקע כלכלי שונה. הסכם ממון יכול לייצר להם יותר ודאות ושקט".
כיוון שהמגרש נרשם על שם האישה ברשות מקרקעי ישראל, בפועל גם הבית היה רשום על שמה. נושא זה לא הטריד את בני הזוג במהלך נישואיהם
הבעל ניהל את עבודות הבנייה
סיפורם של בני הזוג החל לפני כמעט שני עשורים. לאחר שהשניים הכירו והתאהבו, הם נישאו וחיפשו מקום להשתקע בו. לאחר הנישואין, הבעל מצא מגרש לבנייה באזור ירושלים, אך מי שמימן את רכישתו היה אביה של אשתו, שרשם את המגרש על שמה.
לאחר רכישת המגרש, הבעל ניהל בפועל את פרויקט הבנייה. בין היתר, הוא פעל להוצאת היתרים ופיקח על הפועלים שהיו במקום עד שנבנה בית לתפארת. עלות הבנייה עצמה מומנה על ידי בני הזוג, בעיקר מהמשכנתא שנטלו. אולם, כיוון שהמגרש נרשם על שם האישה ברשות מקרקעי ישראל, בפועל גם הבית היה רשום על שמה. נושא זה לא הטריד את בני הזוג במהלך נישואיהם והם גרו בוילה במשותף וגידלו בה את ילדיהם.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת הבעל וקבע כי הבית הוא רכוש משותף של שני בני הזוג והבעלות עליו תירשם על שם שניהם בחלקים שווים. האישה ערערה על ההחלטה
הבית חולק שווה בשווה בין בני הזוג
לאחר כעשרים שנה של חיים משותפים עלו היחסים בין בני הזוג על שרטון והם החליטו להתגרש. בשלב הזה התעורר ביניהם ויכוח למי שייך הבית. בעוד האישה טענה כי הבית שייך לה כיוון שהוא רשום על שמה, טען הבעל כי מחצית מהבית שייכת לו מכוח החיים המשותפים של שניהם בו ומכוח העובדה שבני הזוג מימנו מכספם המשותף את בנייתו.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת הבעל וקבע כי הבית הוא רכוש משותף של שני בני הזוג והבעלות עליו תירשם על שם שניהם בחלקים שווים, למרות שהמגרש נרשם במקור על שם האישה. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט שלבני הזוג היתה כוונת שיתוף ביחס לבית וכי הם לא ייחסו חשיבות לעובדה שבשעתו המגרש מומן על ידי האב ונרשם על שם האישה. את מסקנתו זו תמך בית המשפט בכך שלאורך השנים לא העלתה האישה את הטענה שהבית שייך רק לה.
בעקבות פסק הדין הגישה האישה, כאמור, ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה לאחרונה את הערעור וקיבל את מסקנות קודמו. המחוזי הדגיש בהחלטתו כי מעצם השקעתם המשותפת של בני הזוג בבניית הבית ומאופן התנהלותם עולה כי לא היתה להם כוונה לייחד את הבית לאישה בלבד, אלא כוונת שיתוף בנכס.
עצם החתימה על הסכם ממון דווקא יכולה לייצר שקט ולהפחית את המתח הקיים בנושא בין בני הזוג ומשפחותיהם
מה אפשר ללמוד מהחלטת בית המשפט?
"לאורך שנים התייחסו בתי המשפט לדירת המגורים של בני זוג באופן שונה מיתר הרכוש שלהם, כמו לדוגמה רכוש עסקי או השקעות שביצעו", מסביר עו"ד שכטר. "בית המגורים נחשב תמיד לרכוש העיקרי של בני זוג, ועל פי רוב גם אם אחד מהם מביא לנישואין דירה שרשומה על שמו, אם שניהם גרים בה ומגדלים בה את ילדיהם ולא הוכחה כוונה לראות את הבית כשייך רק למי שהביאו לנישואים, תיחשב הדירה כאילו נטמעה ברכוש המשותף ושייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים".
הלכה זו יושמה גם במקרה זה, כאשר בית המשפט קבע כי מהתנהלותם של בני הזוג לאורך השנים עולה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לבית. "ההחלטה מדגישה שוב את החשיבות הקיימת לעריכת הסכם ממון, במיוחד במערכות יחסים שבהן רק אחד מהצדדים מביא את הכסף המשמש לרכישת דירה", אומר עו"ד שכטר. "בהסכם הממון יש לקבוע באופן ברור כי אין זה משנה אם בני הזוג יגורו בדירה או לא – במקרה של גירושין, היא לא תיחשב לרכוש משותף".
לדברי עו"ד שכטר, לעתים עצם הדיבור על הסכם ממון טרם הנישואין יוצר אי נעימות בין בני הזוג, "אבל כאשר מסבירים לצד 'הנפגע' שמדובר בכסף של ההורים, ולא של בנם או בתם, הוא מבין זאת. עצם החתימה על הסכם ממון דווקא יכולה לייצר שקט ולהפחית את המתח הקיים בנושא בין בני הזוג ומשפחותיהם", מסכם עו"ד שכטר.
צילומים: שאטרסטוק
