פרשת ילדי תימן – נסגר החלון לקבלת פיצויים

עיקרי כתבה:

• פרשת ילדי תימן, הנוגעת להיעלמות ילדים ופעוטות במחנות העולים מתימן וארצות המזרח בשנים הראשונות להקמת המדינה, מעוררת סערה מאז שנות ה-50.
• ועדות שפעלו וחקרו את הנושא מאז שנות השישים ועד תחילת 2000 מצאו כי מרבית הילדים אכן נפטרו וכי גורלם של לפחות 50 ילדים נותר בגדר תעלומה עד היום.
• מועד ההגשה לבקשת פיצויים מהמדינה על יד משפחות ילדי תימן נסגר השבוע כאשר שליש מהמשפחות ויתרו על הפיצויים הכספיים, זאת על רקע פתיחת קברו של עוזיאל חורי כחלק מהמאבק המשפטי של משפחתו לגלות מה עלה בגורלו.
  __________________________________________________
  
  

פרשת ילדי תימן – מה קרה בשנות ה-50?

מבצע ״על כנפי נשרים״ היה מבצע להעלאת יהודי תימן לישראל בשנים 1949 ו-1950, בו עלו כ-50,000 עולים לארץ ישראל. ישראל שהיתה מדינה צעירה בת שנה קלטה בצורה מאולתרת וחפוזה עשרות אלפי עולים מתימן, שהגיעו למחנות המעבר ולמחנות בישראל במצב בריאותי קשה, תת תזונה ותחלואה. במחנה המעבר חאשד שבתימן, התמותה היתה גבוהה, תנאי המחיה היו קשים עם מחסור במזון, מים זורמים, תרופות וצוות רפואי. תנאים אלה, בצירוף עם מסע העלייה המפרך שבו הלכו העולים חודשים במדבר, הביאו למקרי תמותה רבים של ילדים ופעוטות במיוחד, שנקברו ללא ידיעת הוריהם, כי לא היו אמצעים לאחסן גופות והיה חשש מהפצת מחלות.

בישראל, שוכנו עולי תימן בשלושה מחנות מרכזיים ששימשו קודם כמחנות של הצבא הבריטי, ראש העין, בית ליד בפרדסיה ועין שמר. השהות במחנות התארכה מעבר לתכנון המקורי, מכמה ימים ספורים לשבועות וחודשים. המגורים לא התאימו לשכן משפחות. לאחר שנסגרו המחנות, מי ששהו בהם הועברו למעברות, מעבר שיצר בלבול והשפיע על דפוסי ההיעלמות של תינוקות.

במחנה ראש העין תוארו עומסי עבודה קשים וארוכים, בכל לילה הגיעו מאות של עולים והעובדים נאלצו לקלוט אותם באמצעים דלים. ההורים גרו באוהלים ובמבנים זמניים ובשל מצבם הבריאותי של התינוקות והתנאים הסניטריים הירודים במחנות, כל תינוק שהגיע למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, כמנהג הקיבוצים דאז, שם נרשם בשם שנמסר על ידי הורי התינוק.

בבתי התינוקות שוכנו עד 50 תינוקות בחדר אחד מה שהגביר סיכויי הדבקה במחלות הקשות שהסתובבו במחנות: מלריה, טיפוס הבטן, שחפת, פוליו, גזזת, עגבת ועוד. עבור תינוקות שינקו, התאפשרו ביקורים של אמהות. כאשר היו מגיפות במחנה, מה שקרה לעיתים קרובות, נאסר על ההורים לבקר בבתי התינוקות על מנת לשמור על בידוד אוכלוסיית התינוקות שהיתה אוכלוסיה בסיכון.

קשיי תקשורת בין הסגל לבין המשפחות, חוסר סדר וארגון ברישום, כמו גם מקרים דחופים וחשש למקרי הדבקה, הביאו לכך שפעמים רבות הועברו התינוקות לבית החולים ללא ידיעת ההורים או תחת רישום משובש. ילד שנרשם תחת שמו ושם האב והסב בבית התינוקות, הועבר לבית החולים כששם הסב הפך לשם המשפחה, ושם האב נמחק. אם וכאשר הילד נפטר בהמשך, היה קשה לאתר את המשפחה הנכונה ולהודיע על מותו ואף לא להמתין לבואם על מנת לערוך לו קבורה ראויה עם הלוויה. במקרים של מחסור במקום בבתי החולים במחנות, הועברו התינוקות לבתי החולים מחוץ למחנות, פעמים רבות על דעת נהג האמבולנס וללא רישום מתאים.

בנוסף, בבתי חולים שבמחנות לא היו חדרי קירור, לא ניתן היה להחזיק גופות זמן רב מבלי שזה יביא למחלות. לכן, במקרים כאלה המשפחות לא קיבלו הודעה על מותו של הילד, אלא רק כשהגיעו לבקרו גילו שהוא כבר נקבר.

מעדויות המשפחות עולה כי רוב הילדים הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי החולים, או שנעלמו במקום אחר והוצג בפני ההורים כי הם נשלחו לבית חולים

מה טוענות משפחות ילדי תימן?

עדויות המשפחות מציירות תמונה דומה, לפיה ההורה הגיע לביקור ילדו בבתי התינוקות, בבתי החולים במחנה או באלה שמחוץ למחנה, ונאמר לו כי הוא כבר מת ונקבר. ההורים לא זכו לראות פרטי נתיחה שלאחר מוות ותעודת פטירה, חלק מהם גם לא זכו לראות את הקברים. תלונות ההורים בעלות מאפיינים דומים:

• הנעלמים היו בני שלוש או פחות.
• רוב הנעלמים היו ילדיהם של עולים ששהו פחות משנה בישראל.
• רוב הנעלמים היו בני עדות המזרח, כאשר רובם היו עולי תימן.
• רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי החולים, או שנעלמו במקום אחר והוצג בפני ההורים כי הם נשלחו לבית חולים.
• כאשר ניסו לברר מה קרה, ההסבר שקיבלו ההורים היה שילדיהם נפטרו, שההלוויה כבר התקיימה.

מספר עמותות קמו לאורך השנים במטרה לתת מענה למשפחות הללו, כמה מהן מבקשות להכיר בתיאוריית החטיפות, על פיה הילדים הנעדרים נחטפו למספר מטרות, ביניהן  אימוץ הילדים או ניסויים רפואיים, ללא ידיעת הוריהם, אך שתי הטענות האלו, ובמיוחד זו הנוגעת בניסויים רפואיים, נותרו שנויות במחלוקת עד היום.

ועדת שלגי נמנעה מפתיחת קברים כיוון שהמכון לרפואה משפטית קבע כי לאחר עשורים לא יהיה ניתן לבצע זיהוי

אילו ועדות חקירה הוקמו לצורך חקירת הפרשה?

עקב ניהול לא סדור של מרשם האוכלוסין, בשנת  1966 קיבלו משפחות ילדים נעדרים צווי גיוס עבורם. עקב המקרה המצער הזה, החלה לפעול הוןעדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים. החוקר עמי חובב, שהיה קצין מודיעין, בדק כ-200 מקרים במשך חמישה חודשים. הוא הגיע למסקנה כי הילדים נפטרו וכי היעלמותם אינה קשורה בממסד.

ועדת בהלול-מינקובסקי הוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה. בראש הוועדה עמדו יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה ורב פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה. הוועדה ניסתה לברר את הטענות בדבר היעלמותם של תינוקות ממחנות העולים. הוועדה פעלה בכמה מישורים: חקירת מסמכים וארכיבים, פניות לציבור באמצעות העיתונות והרדיו, גביית עדויות ופתיחת תיקי תלונה. ב-1968 פרסמה הוועדה את מסקנותיה בדו״ח שהוגש לכנסת, בו בדקה 342 מקרי היעלמות. 316 מהנעלמים נקבעו כנפטרים, ארבעה ילדים אומצו ו-22 הוגדרו כנעדרים.

ועדת שלגי הוקמה על ידי ממשלת יצחק שמיר ב-1988, ובראשה עמד השופט ד״ר משה שלגי. הועדה קיבלה 505 הודעות על נעדרים, 204 היו אלו שוועדת בהלול-מינקובסקי כבר חקרה, ועוד 301 מקרים שעוד לא נחקרו.

בסוף 1994 פרסמה ועדת שלגי את תוצאותיה: התגלו 34 מקרים שוועדת בהלול-מינקובסקי חקרה וטעתה בממצאיה לגביהם. 14 מקרים מתוך 301 מקרים היו כאלה שנעלמו בעיר עדן בתימן, שלושה מהם נפטרו שם. ב-222 מקרים הוועדה קבעה כי נפטרו, ל-171 מהם נמצא תיעוד על הבאתם לקבורה. לגבי 65 מהנעדרים הנותרים, לא נמצא תיעוד. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים, כי המכון לרפואה משפטית קבע כי לאחר עשורים לא יהיה ניתן לבצע זיהוי.

על הפרוטוקולים של ועדת קדמי שחקרה את הפרשה במשך שבע שנים ופרסמה את מסקנותיה ב-2001 הוטל חיסיון בהוראת הממשלה עד שנת 2071, מה שממשיך לעורר סערה בקרב משפחות הנעדרים 

סערת הרב משולם וחסידיו

ב-1994 הרב עוזי משולם וחסידיו התבצרו בביתו ודרשו לפתוח ועדת חקירה ממלכתית. משולם עסק בפרשה מאז סוף שנות ה-70 ועורר סערה בנושא עקב תמיכתו בטענה כי אלפי התינוקות שנחשבו למתים נחטפו ונמכרו לצורך ניסויים רפואיים ומדעיים ללא ידיעת והסכמת ההורים.

התבצרות משולם וחסידיו ארכה 52 יום ובמהלכה התחמשו בנשק, מה שהביא בסופו של דבר למאבק אלים עם השוטרים ולמותו של אחד מהחסידים. לאחר המאבק האלים עם המשטרה, משולם וחסידיו נשלחו לתקופות מאסר ארוכות, אך המאבק שלו בנושא גרם לכך שתיפתח ועדת חקירה ממלכתית ב-1995, ועדת קדמי, כחודש לאחר פרסום ממצאי ועדת שלגי.

ועדת קדמי בדקה במשך שבע שנים למעלה מ-850 עדויות ופרסמה ב-2001 דו״ח מסקנות: 733 מהנעדרים נקבעו כנפטרים. הוועדה קבעה לגבי 56 מהם כי גורלם עלום וכי ייתכן שאלה נמסרו לאימוץ על ידי עובדות סוציאליות. על הפרוטוקולים של הוועדה הוטל חיסיון בהוראת הממשלה עד שנת 2071, מה שממשיך לעורר סערה בקרב משפחות הנעדרים עד היום.

פתיחת קברים - אז והיום

שתי הוועדות, ועדת בהלול-מינקובסקי וועדת שלגי מצאו כי בבית העלמין סגולה ובבית העלמין בשער מנשה קיימים קברים של ילדים תימנים. בשנות ה-90 ועדה ציבורית התנדבותית, בראשותו של עורך הדין רמי צוברי, שהוקמה על ידי המשפחות, הובילה מהלך משפטי לפתיחה מדגמית של קברים בניסיון לבדוק האם רישומי הקבורה הם אמינים.

לאחר פנייה לבג"ץ, אישר שר הבריאות לפתוח עשרה קברים בבית העלמין סגולה. בדיקות DNA העלו שבכל אחד מהקברים נמצאה גופה אחת, שגילה התאים לגיל הילד ששמו על המצבה. רק בקבר אחד נמצאו שרידים שהיה ניתן להפיק מהם DNA, הממצאים התאימו לאלה של משפחת התינוק שנקבר במקום לפי הרישום.

בשנת 2016 צוברי טען כי בעשרת הקברים נמצאו 22 ילדים, ולכן רישומיה של חברת קדישא, על פיהם פעלו שתי הוועדות וכן מבצע פתיחת הקברים, היו לא אמינים.

מה עלה מבדיקת קברו של התינוק עוזיאל חורי?

בחודש מאי האחרון, 2022, נפתח לבדיקה קברו של התינוק עוזיאל חורי בבית העלמין סגולה. משפחת חורי עלתה לארץ ב-1948, עוזיאל ואחיו נולדו ארבע שנים לאחר מכן. כשהיה בן שנה חלה עוזיאל ונלקח על ידי שירותי הרווחה לבית החולים. לאחר זמן קצר המשפחה קיבלה הודעה שנפטר. ועדת החקירה קדמי קבעה כי הוא אכן נפטר ונקבר בבית העלמין סגולה.

לאחר ארבע שנים של הליך משפטי, שבו מייצגת עו"ד רחל דותן את המשפחה, הותר לבדוק האם התינוק שנולד ב-1952 הוא זה שקבור במקום. זו היתה הפעם הראשונה שנפתח הקבר בחסות המדינה ובליווי של המכון לרפואה משפטית, כמו גם מומחה מטעם המשפחה. לאחר תשע שעות עבודה הופסקה החפירה כיוון שבמקום קבורתו של חורי נמצאו שרידים של שני ילדים. בית המשפט ייאלץ אם כן להתערב, מאחר שהיתר פתיחת הקבר ניתן רק לקברו של חורי.

הסירוב להגשת בקשה לקבלת פיצויים מצד המשפחות ככל הנראה נוגע לתחושה כי הפיצויים הם נסיון השתקה, במיוחד בגלל הוויתור הנדרש מתביעת המדינה בנושא

מהו ההסדר כספי למשפחות עולי תימן?

בעקבות הפרשה ומסקנות הוועדות השונות ומתוך הכרה בסבלן של המשפחות, החליטה הממשלה לאשר מתווה של פיצויים כספיים:

• בני משפחות שמקרה ההיעלמות של ילדיהן נדון באחת משלוש הוועדות – ועדת בהלול-מינקובסקי, ועדת שלגי וועדת קדמי, רשאים להגיש בקשה לקבלת סכום כספי.
• במקרה שבו מסקנות הוועדה האחרונה היו כי ילד המשפחה נפטר ולא נמסר למשפחה דבר פטירתו בזמן אמת, או בכלל נסיבות פטירתו, או שהילד נפטר ומקום קבורתו לא אותר, או שמקום קבורתו אותר באיחור, הפיצוי הכספי עומד על 150 אלף שקל, שיתחלקו בין כל בני המשפחה.
• במקרה שבו מסקנות הוועדה האחרונה היו כי לא ידוע מה עלה בגורלו של הילד, הפיצוי הכספי עומד על 200 אלף שקל, שיתחלקו בין כל בני המשפחה.
• קבלת הסכום תינתן במסירת התחייבות בכתב על ויתור על כל תביעה כספית בעניין.

מועד הבקשה האחרון לקבלת הפיצויים הסתיים בתחילת החודש, יום רביעי, 1.6.22, כאשר מתוך 1,037 ילדים שהמשפחות שלהם נמצאו זכאיות, רק כ-300 נמצאות כרגע בתהליך לקבלת הפיצוי הכספי. כ-300 בקשות נמצאות בבדיקת זכאות וכ-300 משפחות לא הגישו בקשה כלל.

הסירוב להגשת בקשה לקבלת פיצויים מצד המשפחות ככל הנראה נוגע לתחושה כי הפיצויים הם נסיון השתקה, במיוחד בגלל הוויתור הנדרש מתביעת המדינה בנושא.

בני המשפחות ממשיכים לתבוע מהמדינה הכרה והוכחות חותכות לגורל הילדים, בין אם על ידי פתיחת קברים, בדיקות DNA או פתיחת ארכיונים סגורים

מה דורשת עמותת עמרם?

עמותת עמרם העוסקת בפרשה מציינת מספר מטרות למאבקה, בין היתר העלאת מודעות על מנת להעניק מקום למשפחות ולסיפוריהן, כמו גם הפעלת לחץ ציבורי שמטרתו פתיחת ארכיונים הסגורים בפני הציבור. הדרישות של העמותה הן הכרה בפרשת ההיעלמויות, ברקע הגזעני שלהן, חקירה ציבורית של הטענה בדבר ניסויים רפואיים, פתיחת קברים, שקיפות ציבורית מלאה בכל הנוגע לפרשה, הקמת מנגנון לאיתור כל אחד מהילדים, כולל  מימון בדיקות DNA, ולבסוף גם פיצוי של קורבנות הפרשה.

מאבקן של רבות מהמשפחות מפרשת ילדי תימן לא מסתיים עם סגירת הצוהר לפיצויים מהמדינה. בני משפחות רבות ממשיכים לתבוע מהמדינה הכרה והוכחות חותכות לגורל הילדים, בין אם על ידי פתיחת קברים, בדיקות DNA או פתיחת ארכיונים סגורים.  

בתמונה למעלה - אחות, תינוק ואם במחנה עין שמר, 1950. צילום: פריץ כהן/ לע"מ