כפי שפורסם אמש, פרקליטות המדינה הגישה כתב אישום נגד איש העסקים דני דנקנר, יושב ראש בנק הפועלים לשעבר (דה מרקר, 28.10.12).
כתב האישום מייחס לדנקנר שורת עבירות מרמה, דיווחי שקר, הצהרות כוזבות, ביצוע פעולות ברכוש אסור והלבנת הון.
כתב האישום שהוגש על ידי המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, כולל פרשות שונות, במסגרתן מיוחס לדנקנר כי פעל בניגוד עניינים במספר מקרים מבלי שגילה לדירקטורים עניינים אישיים ועסקיים שבהם היה מעורב, דיווח שקר בנוגע להונו האישי, המליץ על עריכת עסקאות עם שותפיו העסקיים והשתמש בחשבון הבנק של מזכירתו האישית לצרכיו.
למציאת עו"ד פלילי באינדקס משפטי
ניגוד עניינים והפרת אמונים
האישום הראשון עוסק ברכישת הבנק הטורקי פוזיטיף, במסגרתו מואשם דנקנר בכך שהיה בניגוד עניינים מול קרן RP והפר אמונים כלפי בנק הפועלים. נטען, כי דנקנר נמנע מלגלות שלקרן זו יש קשרים ענפים עם קבוצת אלרן שבבעלותו ובבעלות בני משפחתו. במסגרת אישום זה מואשם דנקנר בעבירות מרמה והפרת אמונים ובפגיעה בניהול תקין של עסקי הבנק. יצויין, כי חשד לקבלת שוחד שיוחס לדנקנר בתחילה בפרשה זו נמחק ואינו נכלל בכתב האישום.
קבלת דבר במרמה
האישום השני עוסק במרמה כלפי בנק DHB ובהפרת אמונים כלפי בנק הפועלים. במסגרת אישום זה מואשם דנקנר בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, איסור עשיית פעולה ברכוש אסור, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ופגיעה בניהול תקין של עסקי הבנק.
האישום השלישי מייחס לדנקנר קבלת אשראי במרמה מבנק הפועלים, ובמסגרתו מיוחסות לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ואיסור עשיית פעולה ברכוש אסור.
בפרשה הרביעית מואשם דנקנר, כי השתמש בחשבון הבנק של מזכירתו האישית לצרכיו. נטען כי היקף הפעילות הכספית בחשבון הגיע לכ-13.8 מיליון שקל. דנקנר מואשם בהלבנת הון. הפרקליטות ביקשה לחלט 700 אלף שקל המצויים בחשבון על שמה של המזכירה בבנק הפועלים.
דנקנר, שכיהן כדירקטור בבנק הפועלים, סגן יושב ראש הדירקטוריון ולאחר מכן אף כיו"ר דירקטוריון הבנק, נאלץ לפרוש מתפקידו בשנת 2009 בעקבות דרישת בנק ישראל.
הבחנה בין סוגי העבירות שבכתב האישום
דומה, כי בסיסו של כתב האישום נסמך על הטענה בדבר ניגודי עניינים בהם היה נגוע לכאורה דנקנר בין תפקידיו הבכירים בבנק לבין אינטרסים עסקיים ואישיים שלו. ברם, העבירות המיוחסות לו אינן נוגעות רק לעירוב שיקולים זרים בהיותו נושא משרה בתאגיד אלא מייחסות לו גם עבירות חמורות יותר של דיווחים כוזבים ובעקבותיהם השגת אישורן של עסקאות במרמה, הלבנת הון ועוד.
דנקנר מואשם בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין, הקובעת עונש מרבי של שלוש שנות מאסר למנהל בתאגיד או עובד אחר של התאגיד "אשר נהג אגב מילוי תפקידו במרמה או בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד" . זו עבירה הדומה במהותה לעבירת מרמה והפרת אמונים המיוחסת לעובד ציבור לפי סעיף 284 לחוק העונשין בעוד בעבירה הראשונה הנפגע הוא התאגיד הרי שבעבירה השנייה הנפגע הוא הציבור. עבירות אלה מנוסחות באופן רחב ועמום, שגרר ביקורת מצד משפטנים. העבירה בעניינו של עובד ציבור פורשה בפסיקה כחלה במצב בו נקלע עובד הציבור לניגוד עניינים מהותי בין חובותיו במסגרת תפקידו הציבורי לבין אינטרסים זרים וניתן להקיש מכך אף למרמה או הפרת אמון הנטענת כלפי התאגיד. בעבירה של הפרת אמון בידי עובד ציבור הורשע לאחרונה אהוד אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות, בכך שלא נמנע ממעורבות כנושא תפקיד ציבורי בעסקאות בהן יצג את הלקוחות חברו עו"ד מסר. אולמרט זוכה מעבירות חמורות יותר בשתי הפרשות האחרות.
עובד ציבור שנמצא אשם בניגוד עניינים - אפילו אם מהותי - אינו פועל בהכרח מתוך אינטרס אישי לקבל טובת הנאה במרמה ואינו מקבל כזו בהכרח. מכאן יש להבין מדוע רואים עבירה זו של הפרת אמונים כקלה יותר באופן יחסי. כזכור, על אולמרט נגזר בגין עבירה זו עונש של מאסר על תנאי.
כאמור, לדנקנר מיוחסות בנוסף עבירות של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, הקובעת עונש מרבי של חמש שנות מאסר, בנסיבות מחמירות, בהן מואשם דנקנר. עבירה זו דורשת הצגת מצג שהטוען יודע שאינו אמת, שזו למעשה המרמה, ואשר בעקבותיו התקבלה טובת הנאה. כן מיוחסות לדנקנר עבירות של הלבנת הון, אשר אף הן נחשבות לעבירות חמורות, שבצדן עונשי מאסר ממושכים, אם כי עבירות אלה משמשות פעמים רבות נספח משני למסכת הפרשיות העיקריות ויש נטייה להפריז בשימוש בהן בכתבי האישום.
נוהג הבנק לגבי אישור עסקאות
כתב האישום מייחס לדנקנר כי פעל אפוא במרמה, ככלל, כלפי הבנק אשר בו כיהן בתפקידים בכירים במשרות אמון - בקשר לאישור עסקאות בהן היה לדנקנר עניין.
כדי לבסס את הטענה, כי דנקנר פעל במרמה תידרש הפרקליטות לשכנע במשפט בדבר כוונותיו ובכלל זה כי הציג ביודעין מצגים כוזבים לגבי קשריו העסקיים, הונו וכו', וכן כי בעלי תפקיד בבנק אכן רומו בעקבות מצגים אלה.
למול אינטרס עסקי לגיטימי של הבנק לביצוע עסקאות המשיאות לו רווחים, תיבחן שאלת עמידתו של הבנק ברגולציה המחייבת ובהליכי בדיקה, פיקוח וקיום שיקול דעת תקין לגבי העסקאות השונות בגופים האחראים לכך בבנק.
השאלה אם במקרים להם טוענת הפרקליטות הוכחה חריגה מנהלים ומפרקטיקות מקובלות בבנק לגבי אישור עסקאות דומות - בוודאי תהיה שאלה שתתברר במשפט ויידרשו לה עדים שונים מטעם הבנק, הפיקוח על הבנקים ועוד. השאלה אם בעלי משרה האחראים לכך בבנק ידעו את פרטי העסקאות השונות לאשורן ואישרו אותן - מסקנה הפועלת לטובת דנקנר - או שמא עצמו עיניהם וכפפו ראשם ואולי אף התרשלו או הוטעו כאשר אישרו את העסקאות – כל אלה יהיו שאלות מפתח שתידרש להן תשובה במשפט.
בירור המשפט יחשוף לעומק, כך יש להניח, הליכי קבלת החלטות בבנק על ועדותיו השונות, מהן הבכירות ביותר, בנוגע לעסקאות המפורטות בכתב האישום, ויספק תמונה שעשוי להיות בה עניין ציבורי רב. יש לשער, כי ככל שיהיה בידי סנגוריו של דנקנר להראות כי הליכי אישור העסקאות הנדונות בכתב האישום לא חרגו מהשורה ולא היו שונים מהמקובל בבנק - יקשה לבסס התנהלות מרמה מצדו של דנקנר. ולהיפך – ככל שתוכח סטייה מהשורה והתנהלות שיש בה משום הכפפת אינטרס הבנק בפני אינטרסים עסקיים ואישיים של מי שהחזיק בתפקידים הבכירים ביותר בבנק – יהיה בך כדי לתמוך בתזת הפרקליטות.
דנקנר כפר באמצעות סנגוריו באישומים שיוחסו לו וטוען לחפותו.
המשפט מצוי רק בראשית דרכו וימים יגידו כיצד יסתיים.
