מחזיקי דירות ועסקים בכל הארץ נדרשים מידי שנת מס לשלם סכומי ארנונה נכבדים לרשויות המקומיות. רבים מאיתנו רואים בהודעת חיוב הארנונה כ "תורה מסיני" שאין לערער עליה וניגשים לשלמה ככתבה וכלשונה.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום ארנונה
עקרונות הארנונה
הכרה בסיסית של עקרונות מס הארנונה, שיטת החישוב ומושגי יסוד, יחד עם מספר "כללי אצבע", יאפשרו לקרוא את חיוב הארנונה בעין בוחנת, ולגלות פעמים רבות כי אנו משלמים ארנונה מנופחת ממה שצריך לשווא.
דיני הארנונה, הן הדין המהותי והן הדין הפרוצדוראלי, הינם מורכבים ומסובכים למדי למי שאינו מעורה בתחום. חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם "מעיין בלתי נדלה" של התדיינויות, באשר לסיווגים, באשר לשיעורים, באשר להקפאות רטרואקטיביות. עקרונות הארנונה, להבדיל משיעוריה, נקבעים על בסיס מקומי ולא על בסיס ארצי והבדלים שאינם תמיד מוצדקים בין הרשויות המקומיות השונות. האקטיביזם השיפוטי בתחום קיים למכביר והדין נוצר לרוב באופן קזואיסטי תוך יצירת טלאי על גבי טלאי, בבחינת כל מקרה לגופו. עניינים מסוימים הינם בסמכות אינסטנציות מוניציפאליות (מנהל הארנונה וועדות הערר לענייני ארנונה) בעוד שעניינים אחרים הינם בסמכותו הבלעדית של בית המשפט.
צו ארנונה
הטלת ארנונה היא חקיקת משנה, הנעשית בצו על ידי המועצה הנבחרת של הרשות המקומית בתוקף סמכותה כרשות מחוקקת ("צו הארנונה"). הרשות המקומית היא גם זו העוסקת בהפקת שומות הארנונה ובגבייתם. בכך למעשה משמשת הרשות המקומית, לעניין דיני הארנונה, בשני כובעים: בכובעה הראשון כרשות מחוקקת ובכובעה השני כרשות מבצעת.
סוג של מס
הארנונה היא מס במהותה (להבדיל מאגרה) והיא מוטלת ללא זיקה ישירה לשירות הניתן ומבלי שהעירייה נותנת כנגדה כל תמורה ישירה. התמורה שמספקת הרשות היא עקיפה, והיא איננה ביחס לסכום המס שמשלמים הנישומים. מטרת הארנונה היא לאפשר לרשות המקומית לספק לתושבים מכלול של שירותים אותם היא חייבת לספק על פי דין. מכאן, שהרשות חייבת לספק לכל תושביה שירותים עירוניים, בכללם גם לכאלה המסרבים לשלם ארנונה.
חיוב הארנונה נקבע, עפ"י רוב, לפי שטחו של הנכס נשוא השומה, סוג השימוש בו (מגורים, מסחר, משרדים, תעשייה, קרקע תפוסה), ומיקומו ("נתוני קובעי מס").
שטח במ"ר * תעריף בש"ח למ"ר לשנה (בהתאם לסיווג המתאים בצו הארנונה) = חיוב ארנונה שנתי
משנת 1993- רפורמה בדיני הארנונה
עד לשנת הכספים 1992, הסמיכו פקודת העיריות וצו המועצות המקומיות את מועצת העירייה להטיל ארנונה בתחומה (באמצעות צווי הארנונה שכל רשות מחוקקת בתחומה). בשנת 1993 חלה רפורמה בדיני הארנונה בישראל. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 והתקנות שהותקנו מכוח חוק זה במהלך השנים (להלן: "חוק ההסדרים") הקנו למועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות סמכות להטיל ארנונה כללית וביטלו בפקודת העיריות סעיפים רבים.
רפורמה זו נבעה, בין היתר, מהצורך להגביל את הרשויות המקומיות שהעלו את שיעורי הארנונה בתחומן ככל האפשר, כתוצאה מהאינפלציה הגבוהה באותן שנים. הגבלה שהחלה למעשה בשנת 1985 בחוקים ספציפיים שחוקקו לכל שנה ושנה ונודעה בשם "חקיקת ההקפאה".
תעריפי מינימום ומקסימום
בשנת 1992 הוסדרה לראשונה הטלת הארנונה בחוק ההסדרים. החל משנת 1993 נקבעו בתקנות ההסדרים תעריפי מינימום ומקסימום לסוגי הנכסים. תעריפים אלו מתווים גבולות מסוימים לכלל הרשויות, באופן שחריגה כלשהי בצו הארנונה מתעריפי המינימום ו/או המקסימום שנקבעו בתקנות תחשב לבלתי חוקית.
הגדרת סוגי הנכסים
בחוק ההסדרים נקבע, כי מועצה תטיל ארנונה על כל נכס בתחומה שאינו "אדמת בניין". בפקודת העיריות הוגדרו סוגי הנכסים לצרכי הטלת חיוב ארנונה. סוגי נכסים אלו נודעים גם כ - "אבות חיובי הארנונה":
א. בנין - כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו.
ב. אדמה חקלאית - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה בנין, המשמשת מטע או משתלה או משק בעלי חיים או לגידול תוצרת חקלאית או לגידול יער או פרחים; אלא שקרקע כזאת, אם היא נמצאת באזור מגורים או באזור מסחרי ואינה עולה בשטחה על חמישה דונם, רשאית המועצה לראותה שלא כאדמה חקלאית, בשים לב לדרגת התפתחותו של אותו אזור.
ג. קרקע תפוסה - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין.
ד. אדמת בנין - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה לא בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה.
ה. רחוב - לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, וכן דרך, שבה עובר הכביש, שטחי השיקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, וכן מסילת ברזל.
סכום מזערי וסכום מירבי
במסגרת "אבות חיובי הארנונה" נקבעו כאמור בתקנות ההסדרים סוגי נכסים בהתאם לשימוש בהם, ולכל סוג נכס נקבע סכום מזערי וסכום מרבי להטלת ארנונה, כאשר ביחס ל"אדמת בנין" ול"רחוב" נקבע, כי אין להטיל עליהם חיוב בארנונה. על-פי היגיון זה, כל סוג נכס בתקנות אמור להשתייך לאב חיוב מסוים, ואולם לעיתים מנסות הרשויות המקומיות לחרוג מכללים אלו ולחייב נכס לפי סיווג שאינו תואם את אב חיוב הארנונה המתאים.
כך במקרים מסוימים סיווגו רשויות מקומיות, לצרכי חיוב בארנונה, שטחים המשמשים לחציבה או שטחי חניה של חברות ליסינג, שהם על פי טיבם ומהותם שייכים לאב החיוב "קרקע תפוסה", כ"עסק" שהוא תת סיווג של "בניין".
הנחות בארנונה
חקיקת הארנונה קובעת, בנוסף לדין הכללי, הנחות והסדרים ספציפיים, לרוב על בסיס מיהות המחזיק ולעיתים על בסיס סוג הנכס או השימוש בו. כך למשל, מוענקים פטורים מארנונה לנכסים המוחזקים "מטעם המדינה", מוסדות למטרת דת, חינוך, צדקה, מוזיאונים וכיוצא באלה. הנחות נוספות ניתנו על בסיס החלטות של שרי הפנים. לאחרונה לדוגמה חתם שר הפנים, אלי ישי, על צו הפוטר מארנונה כל מוסד חינוכי שיש בו פנימייה. בכך כיוון השר לפטור מארנונה ישיבות ופנימיות.
הגשת השגה למנהל הארנונה
בפני נישום עומדת האפשרות להתנגד לשומת ארנונה ולהגיש השגה למנהל הארנונה, בהליך מנהלי, תוך 90 יום מיום קבלת הודעת השומה.
העניינים שבסמכות מנהל הארנונה הוגבלו בחוק לעניינים טכניים בלבד, כגון: כאשר נפלה טעות במי מנתוני קובעי המס; כאשר הנישום איננו מחזיק בנכס ואינו בעל הזיקה הישירה אליו; או כאשר התשלום שנדרש כבר שולם במלואו.
מנהל הארנונה חייב להשיב להשגה תוך 60 יום מקבלתה, אחרת תחשב ההשגה כאילו התקבלה.
על החלטת מנהל הארנונה בהשגה רשאי נישום להגיש ערר בפני וועדת הערר לענייני ארנונה, תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. על החלטת ועדת הערר זכאי הנישום לערער בזכות לבית המשפט המחוזי, תוך 45 יום ממועד קבלת החלטת וועדת הערר.
יצוין, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות שיורית לדון ביתר העניינים שאינם בסמכותו של מנהל הארנונה.
*המאמר הינו אינפורמטיבי בלבד ואינו בגדר עיצה משפטית, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם עורך דין.
* הכותב עוסק בתחום המיסוי העירוני. yoni80i@hotmail.com
