לאחרונה, כבוד השופטת גנות מבית המשפט המחוזי בת"א קבעה, כי לא חלה התיישנות על זכותם של הורים לתבוע בגין עילת "הולדה בעוולה".
בפסק דינה, מסכמת השופטת את הלכת המר (פסיקה חדשה של ביהמ"ש העליון), שבסופה נקבע כי ההלכה לא תחול על תביעות עומדות ותלויות בביהמ''ש.
האם השופטת גנות פעלה נכון בקביעתה כאמור?
"טוב מותי מחיי"- האמנם?
הלכת זייצוב הותיקה קבעה, כי בעל מום מולד יהיה זכאי לתבוע מן הרופאים המטפלים נזקים הנגרמו לו כתוצאה ממוגבלותו, אם חלה התרשלות של הרופאים בעת מעקב ההריון ובגינה כשלו בגילוי מחלות וליקויים אלו. כלומר: ביהמ''ש יצר עילה של "הולדה בעוולה", ממנה ניתן להסיק כי כאשר נודע שהיילוד עתיד להיוולד בעל מום, עדיף היה שלא להולידו כלל. על אף עובדה זו, ביהמ''ש שלל את זכות התביעה בגין נזקים אלו מהוריו של היילוד.
בפסק הדין ניתן לאתר אמירות מרחיקות לכת ושנויות במחלוקת כגון: "טוב מותי מחיי", שהתהוותה השופטת פורת. ההלכה עמדה על כנה במשך 25 שנים.
העליון ביטל את הלכת זייצוב
או אז, הגיע לפתחו של ביהמ''ש העליון עניינו של המר. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, א' ריבלין, בפסק דינו האחרון בטרם פרישתו, הוביל את הדיון.
ביהמ''ש קבע, כי השאלות שעלו בפסק דין זייצוב, נוגעות לענין שבדת ובפילוסופיה, ואינן סוגיות הדורשות הכרעה משפטית. אם כן, השופטים ביטלו את הלכת זייצוב ואת עילת ה"הולדה בעוולה", אך קבעו שזכויות התביעה צריכות להיות מועברות להורים. הרציונאל שעמד מאחורי החלטה זו הוא, שחיים אינם עוולה ולא ניתן להגדיר חיי אדם כנזק (קשים ככל שיהיו), אך יש להכיר בתכלית הראויה שהובילה את ביהמ''ש עד כה, לפיה יש לפצות את הניזוקים על מירב הנזק.
אם כן, תביעת ההורים תבוסס מעתה על ההוצאות שמתווספות לטיפוחו וגידולו של ילד בעל מום- "הולדה בעוולה".
בעיה - העדר יכולת לממש את התביעה
הבעיה שנוצרה: ביהמ''ש ביטל עילת תביעה שכיחה כאילו לא הייתה מעולם. עד פסק דין המר, יילודים היו יכולים לתבוע בגין נזקם כל עוד לא חלפו 7 שנים מהיותם בגירים (כלומר: תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק עבור קטינים היא 25 שנים).
כעת, דחייה של הגשת תביעתם מעבר לגיל 7, יצרה לכאורה בעיה לממש את תביעתם ולקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם. מנגד, להורים קמה עילת תביעה שכלל לא הוכרה קודם לכן על ידי ביהמ''ש, אולם קיימים תובעים שאין בידם לממשה, שכן תקופת ההתיישנות עבורם (תקופת ההתיישנות המוקצבת בחוק עבור בגיר הינה 7 שנים) כבר חלפה. לכן המליץ השופט רובינשטיין לדחות את מועד החלת ההלכה בשנה, הצעה שנדחתה על ידי עמיתיו- שופטי ביהמ''ש באותו עניין, ונותרה באוביטר, מחוסרת הכרעה.
הסוגייה עלתה בין השאר במקרה שנדון בפסק הדין של השופטת גנות.
המבקשים טענו שתביעת ההורים התיישנה ויש לדחותה על הסף, ואילו ההורים טענו שאין בהלכת המר כדי לשנות את הלכת זייצוב, וכי השינוי הינו סמנטי לחלוטין. לפיכך, לגרסתם אין לקבל את דחיית התביעה על הסף. למעשה, ההורים טענו כי כל זכויותיהם של היילוד הועברו אליהם, ועל כן בידיהם האפשרות לתבוע עד לתקופה של 25 שנים מרגע לידה.
השופטת גנות לא קיבלה טענות אלו במלואן, אך שקלה את יישומה של ההלכה על מקרה זה. לו הייתה פועלת על פיה, אזי תביעת הקטין צריכה הייתה להידחות לפי הלכת המר, וזכותם של ההורים לתביעה הייתה צריכה להידחות על הסף מחמת ההתיישנות.
שימור זכויות התביעה של הניזוקים
האם בהלכת המר היה כדי לפגוע בהורים שטרם הגישו תביעתם? השופטת השיבה בשלילה, וקבעה כי מטרתה של הלכת המר הייתה לשמר את זכויות התביעה של הניזוקים.
גנות הציבה את מועד תחילת הספירה של תקופת ההתיישנות בגין "הולדה בעוולה" כיום פסק הדין המר ולמעשה האריכה את תקופת ההתיישנות של תביעות שעשויות היו ליפול בין הכסאות.
עוד בנושא:
