ראובן פוגש את שלי. הם מתחתנים ונולדים להם שני ילדים. הם לא מסתדרים בארץ ומחליטים לנסות את מזלם בארה"ב. אחרי כמה שנים שם הם מתגרשים. הילדים אצל שלי. יום אחד שלי קונה כרטיסי טיסה וטסה לישראל עם הילדים. ראובן מגיע לביתה של שלי לביקורי שישי שבת ומוצא בית ריק.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום חטיפת ילדים
מצב אחר: מיכל, בת קיבוץ, פוגשת את אולג, מתנדב משבדיה. מיכל מתאהבת וכאשר אולג נוסע לביתו בשבדיה מיכל נוסעת איתו. הם מתחתנים בשוודיה ונולדת להם ילדה אחת. אבל אחרי זמן מה היחסים מתערערים ומיכל מתגעגעת למשפחתה. היא מספרת לאולג שהיא רוצה לסוע לחופשת קיץ עם הילדה בארץ. אולג מסכים ומיכל והילדה נוסעות ולא חוזרות.
כיום קורים לא מעט מצבים דומים בהם כל אחד מבני הזוג מגיע ממנטאליות אחרת או זוג שמהגר למדינה אחרת ולא מסתדר שם. מצבים כאלו, יכולים לגרור תוצאות כנ"ל.
כבר בנקודה זו ניתן לומר, כי שלי ומיכל עשו טעות גדולה מאוד. הדבר הראשון שהן היו צריכות לעשות הוא לפנות לבית משפט מקומי ולקבל רשות להגר בחזרה לישראל או לחילופין לקבל הסכמת האב בכתב בפני גוף מוסמך.
וכמובן ישנו מצב נוסף - אשה שעלתה לישראל פוגשת ישראלי, מקימה משפחה וכאשר העסק מתפרק היא בורחת מהארץ והוא צריך להתחיל בהליכים בחו"ל כדי להחזיר את הילדים לישראל.
לא רק ששלי ומיכל עברו עבירה פלילית – חטיפה (עבירה חמורה מאוד בכל העולם), אלא שהן לא הבינו שיש חוק בינלאומי האוסר על חטיפת ילדים ומנגנון שלם שמיועד להחזיר את הילדים למקום מהם נחטפו.
בכל המקרים הנ"ל מי שמבצע את החטיפה – הוא האם. ולא בכדי: הילדים בדרך כלל נמצאים בחזקת האם.
מהי "אמנת האג"?
במהלך שנות ה-70 במאה הקודמת, התברר שמספר חטיפות של ילדים ממדינה למדינה עולה עקב האפשרות המתגברת של טיסות בינלאומיות. לכן, כמה מדינות ניסחו אמנה שתבלום תופעת חטיפה. האמנה נכתבה בשנת 1980 ונכנסה לתוקף בשנת 1983. אולם, רק כעבור 11 שנים מדינת ישראל חתמה על האמנה וחוקקה חוק שנתן תוקף לתנאי האמנה (1991).
מה הכוונה של האמנה?
הכוונה העיקרית של האמנה היא להחזיר את ה-"סטטוס קוו" – המצב שהיה קיים לפני החטיפה.
עד 2012- 87 מדינות חתמו על האמנה. חוץ ממרוקו- אין אף מדינה ערבית/מוסלמית שחתמה על האמנה.
הרקע לחטיפות ילדים
למרבה הצער, אנשים לא חושבים יותר מידי כאשר הם "מכינים" את החטיפה. בדרך כלל מדובר באשה עייפה, מוטרדת, חסרת אמצעים, חסרת ייעוץ משפטי אפקטיבי, אשר פועלת לרוב מתוך ייאוש עם הרבה מאוד אמוציות ובלי מחשבה עמוקה.
התוצאה היא, שכאשר האב מגלה את החטיפה הוא משתמש באמנה הבינלאומית כדי להחזיר את הילדים למקום מגוריו.
האב יכול לפנות לעו"ד במדינה בה נמצאים הילדים או לחילופין לפנות למשרד הממשלתי האחראי על מימוש האמנה. האב יצליח להחזיר את הילדים בתנאי שיתחיל בהליך תוך שנה מהחטיפה – אבל קודם הוא יצטרך לעבור כמה שלבים לא פשוטים לפני שהוא ישיג את רצונו.
ההגנות באמנת האג
כאשר האם תקבל את התביעה המתאימה לפי האמנה , היא תפנה לעורך דין. עורך הדין יתעניין בארבעה דברים:
1) האם מקום המגורים של הילדים לפני החטיפה היה מקום המגורים הרגיל שלהם?
2) האם האב הסכים להעברת הילדים ממקום המגורים הרגיל שלהם?
3) האם האב השלים עם העברת הילדים לאחר החטיפה
4) האם קיים חשש שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזקים פיזיים או פסיכולוגיים או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל?
כל המשפטים בנושא חטיפות ילדים מסתובבים סביב הנקודות הנ"ל.
זאת, משום שאלו ההגנות היחידות המפורטות בסעיף 13 לחוק אמנת האג.
דוגמא: האמא מבקשת לקחת את הילדים לחופשת קיץ בישראל – האב מסכים. בסוף החופשה האם מחליטה שהיא לא כל כך רוצה לחזור לאוהיו, למשל. היא נשארת בארץ וטוענת שהאב הסכים להעברת הילדים לישראל. הויכוח מתרכז בפרשנויות הסכמת האב. הסכמה לחופשה? הסכמה כללית? כל צד יחפש סימן להצדקת עמדתו: אימייל/ סמ"ס וכד'.
דוגמא נוספת: האם חוטפת את הילדים , מגיעה ליעד שלה, ומטלפנת לאב כדי למסור לו איפה הם. האב מתפוצץ מזעם, האם מנסה להרגיע אותו, היא מציעה הסדרי ביקורים גרנדיוזיים – האב מתחיל לגמגם, ומוסר סימן כלשהו שהוא "מקבל את הדין". העיקר שהאם רצתה הוא להוציא מהאב איזושהי "השלמה" למעשה החטיפה.
דוגמא נוספת: החוק חל כאשר מדובר על חטיפה ממקום המגורים הרגיל של הילד. לעיתים יש ויכוח שלם – האם אותו מקום ממנו נחטפו הילדים היה באמת מרכז החיים שלהם ומקום המגורים הרגיל שלהם. הדבר קורה למשל כאשר בני הזוג היו בשליחות במשך שנתיים / שלוש שנים בחו"ל או שאחד מבני הזוג היה בסה"כ סטודנט.
בין פסקי הדין האחרונים שדנים בחוק אמנת האג , יוזכר תמ"ש 5134/05/12 מ-17/7/12. מדובר בזוג ישראלי שעבר לגור בארה"ב, ושאר גר שם 7 שנים (בשל שליחות). יום אחד האשה נעלמה עם שלושת הילדים לישראל.
האשה טענה, כי ארה"ב לא היתה מקום המגורים הרגיל של הילדים – טענה שנדחתה.
כן טענה האשה, שהבעל השלים עם העברת הילדים לישראל – גם טענה זו כשלה.
כאשר כל טענות הנ"ל נדחו, באה האשה עם הטענה האחרונה, כי: "נזק לקטין כתוצאה מהחזרתו" (יצוין ש"הגנה" זו נטענת בתדירות גבוהה בהליכים לפי האמנת האג).
הגנת "נזק" היא הגנה הקשה מאוד להוכחה .
על פי ההלכה שנקבעה בפלוני נ' אלמוני (תמ"ש 26930/97) טענת "נזק" מחייבת הגשת חוות דעת מומחה פסיכולוגי, ואין די בהגשת תסקיר פקיד סעד.
בתי משפט בארץ נוהגים להזמין חוות דעת פסיכולוגית, ולכן מגיעים למצב שבו העלות הכרוכה בחטיפת ילד די גבוהה. לא רק שכ"ט עו"ד, אלא גם ההוצאות הכרוכות בנסיעות למדינה בה נמצא הילד, הזמן הנדרש לנהל את המשפט ושכר מומחה.
ומה קורה כאשר בית המשפט מקבל התביעה?
1. החוטפת "חוטפת" חיוב בהוצאות משפט באופן די משמעותי (בתיק 5134/05/12 – סך 30,000 ₪).
2. התובע (הצד שאינו "אשם") נדרש ע"י בית המשפט לגרום לכך שכל ה"תנאים" שהיו קיימים עובר לחטיפה – יוחזרו – כגון הוצאות כלכלה, שכ"ד מזונות, ביקורים, ריהוט לילדים וכו' – עד שבית משפט המקומי ידון ויקבע בעניינים אלו. כלומר: בית משפט ישראלי יסרב לשלוח אשה וילדים בחזרה לחו"ל מבלי להיות די בטוח שיש תנאים סבירים לקיומם לתקופה של לפחות 3 חודשים עד שיתקיים דיון בבית משפט מקומי.
פתרונות ראויים
צריך להיות די ברור שכאשר זוג "מעורב" מתחתן – בני הזוג צריכים להחליט לא רק איפה הם יתגוררו, אלא מה יקרה אם הנישואים יעלו על שרטון.
כאשר המשבר פורץ, הדרך הנכונה, ולמעשה היחידה, היא לפנות לבית משפט מקומי (במקום שבו הילדים גרים בפועל) ולבקש זכות הגירה של הילדים. אם בית המשפט יגיע למסקנה אחרי הצגת תוכנית סבירה, כי האינטרסים של הילדים מחייבים הגירה, בית המשפט ייתן ההיתר.
