ביהמ"ש המחוזי בנצרת קיבל בחלקה את תביעתה של תובעת החולה במחלת הגזזת, אשר נולדה בשנת 1943 בקזבלנקה שבמרוקו, ועברה, בהיותה ילדה כבת 8 שנים, טיפול כנגד מחלה זו בקרינה מייננת. בית המשפט קבע, כי המדינה התרשלה בכך שלא יידעה אותה, בהיותה מוקרנת גזזת,בנוגע הסכנות המוגברות האורבות לה כתוצאה מההקרנות ועל הקשר בינן לבין הגידולים בהם לקתה, ולעל כן יש לפצותה בגין נזקים לא ממוניים (כאב וסבל), הנובעים מהתרשלות זו ומפגיעה באוטונומיה שלה, בסך 200,000 ₪ ובצרוף שכ"ט עו"ד בסך 43,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כחוק.
השופט בנימין ארבל קבע, כי המדינה היתה אמורה להגיע אל חברי הקבוצה שהוקרנו, או לפחות אל חלק ניכר מהם, באמצעות מערכת הרפואה בקהילה.
התובעת קיבלה הקרנות בקרינה מייננת בהיותה קטינה, כחלק מההכנות לעלייה לארץ, וזאת כחלק מן הטיפול במחלת הגזזת ממנה סבלה. לימים, התגלו בגולגולתה גידולים לא ממאירים מסוג מנינגיומה, אשר סיכנו את חייה. הגידול הראשון התגלה בשנת 2002, בעקבות תסמינים קשים של כאבי ראש, טשטוש ראיה וירידה בזיכרון. בהליך זה תבעה את מדינת ישראל בגין תוצאותיהם של גידולים אלה, שמקורם בטיפול שקבלה, בגין אי ידועה על הסיכון הכרוך בטיפול זה ועל אפשרות הטיפול המקדים בו.
התובעת פנתה לוועדות שעפ"י החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד – 1994, ונקבעו לה 88% אחוזי נכות לצמיתות בגין ליקוייה השונים. התובעת פוצתה על ליקוייה בהתאם לחוק זה.
טענת המדינה - לא הייתה התרשלות
המדינה טענה, כי למרות קיומה של פסיקה בנושא זה, היא לא מנועה לטעון כיום, כי לא התרשלה בהפרת חובת הגילוי וביקשה להפוך את הדיון לדיון עקרוני, על מנת להפוך את הפסיקה הקיימת וזאת באופן תקדימי. המדינה הסתמכה על חוו"ד שלושה מומחים מהן עולה, (בניגוד לפסיקה הקיימת), שאין מקום ליידע את המטופלים בסיכוני התחלואה, מן הצד המעשי ומן הצד האתי, וכי, בכל מקרה, יצאה המדינה ידי חובת הידוע בין כך ובין כך, אין לקבוע כי המדינה התרשלה ביחס לתובעת.
השופט ארבל ציין כי נושא פיצוי נפגעי גזזת, אשר אף מיצו את זכויותיהם על פי חוק הגזזת, עמד לא אחת לבחינת בתי המשפט – בעיקר במחוז ירושלים. בתי משפט אלה הגדירו את חבותה של המדינה כלפי הנפגעים לבר מהוראות החוק, תוך קביעה כי כיוון שהוראות החוק מונעות פיצוי כפל, הן על פי החוק והן מכוח פקודת הנזיקין, מנועים נפגעי הגזזת לתבוע את המדינה בגין כל נזקיהם ,הנובעים מן הטיפול בקרינה מייננת כנגד מחלת הגזזת, פרט לנזקים הנובעים מאי יידועם אודות הסיכון המוגבר ללקות במיני חולאים שונים, הקשורים קשר ישיר בטיפול שקבלו.
עוד נקבע, כי הטיפול בקרינה מייננת כשלעצמו כחלק מהטיפול במחלת הגזזת, היווה עד סוף שנות ה- 50 טיפול מקובל במחלה. נזקי הטיפול לא היו ידועים לקהילה הרפואית. על כן, נקבע כי אין בטיפול כשלעצמו משום הפרת חובת זהירות כלפי המטופלים, אשר פתחו ברבות הימים תחלואה שמקורה בטיפול זה.
אי ידוע = התרשלות
השופט ארבל ציין, כי לטעמו יש לפרש את פסיקת בתי המשפט בנושא כך, שבחירתה של המדינה שלא ליידע את קבוצת המוקרנים, מהווה משום התרשלות כלפיהם ושיקוליה של המדינה לעשות כן, היו שיקולים פטרנליסטים פסולים, כי חובת הגילוי קיימת גם ביחסי מטפל ציבורי ביחס לקבוצה רחבה יותר של מטופלים, העומדים בסיכון קונקרטי מוגבר לחלות במחלה, עקב טיפול שקיבלו בעבר (ולא רק ביחסי מטפל-מטופל קונקרטיים) וכי זהו תקדים מחייב.
השופט ארבל קבע, כי בנסיבות המקרה המדינה התרשלה כלפי התובעת, בכך שלא מלאה כלפיה את חובתה ליידעה ולהתריע בפניה בדבר הקשר בין טיפולי ההקרנות שנתנו לה, לבין גידולי המנינגיומה. במחדלה זה, לא נהגה המדינה כמי שאמונה על שלומם ובריאותם של אזרחיה, באופן סביר. על המדינה היה לנקוט אמצעים סבירים, וזמינים – על מנת להבטיח ולוודא, כי מלוא המידע בדבר הסיכונים האורבים לתובעת שמקורם בקשר שבין ההקרנות למנינגיומות, יהא בידיעתה. כן הבהיר השופט, כי הדרך הראויה להעברת מידע זה הינו באמצעות הרופאים המטפלים, תוך נקיטת אמצעי וידוא, בקרה ומשוב על הטמעת תהליך העברת המידע של הרופאים המטפלים ומשם אל המטופלים.
עוד קבע השופט ארבל כי כתוצאה מחוסר הידיעה, לא אותרה מחלתה של התובעת במועד. אף לא ניתנה תשומת לב הולמת לתסמינים שונים מהם סבלה משך השנים, ואשר יתכן שהיה לזהותם כסימני ההתפתחות מניננגיומות. כתוצאה מכך הוארך משך סבלה של התובעת, והוגדלו נזקיה כתוצאה מן האבחון המאוחר. כן נגרמה פגיעה באוטונומיה שלה. על כל אלה, חבה המדינה בשיפוייה בגין נזקיה שנגרמו בשל אי מילוי חובת היידוע. (פיצוי זה הינו בנוסף על הנזקים שפוצתה במסגרת החוק הנ"ל בהתאם לקביעות הוועדה).
(ת"א714-09 פלונית נ' משרד הבריאות)
