בכלי התקשורת עולות ושבות חדשות לבקרים אמירות המלינות על העומס הרב הרובץ על כתפי השופטים, עומס אשר יוצר עיכובים במתן החלטות ופסקי דין ומוביל לעינוי דין לרבים אשר באים בשעריו של בית המשפט.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום גישור ויישוב סכסוכים
מציאות זו מנווטת את המערכת למציאת פתרונות חיצוניים. אחד מהם הוא הפניית הצדדים להליך בוררות, בפני בורר עליו הסכימו הצדדים. בחוק הבוררות, התשכ"ח 1968- (להלן: "החוק"), המונה כ 42- סעיפים, ישנו סעיף אחד בלבד המגדיר את מחויבות הבורר כלפי הצדדים: "...בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה....".
אין מנגנון פיקוח על בוררים
למרבה הצער ובהיעדר כל מנגנון פיקוח על בוררים, מכיוון שעל-פי חוק הבוררות כל אדם יכול לשמש כבורר (כל עוד הסכימו הצדדים על מינויו), אין כל מנגנון המבטיח לבעלי הדין כי הבורר שדן בעניינם אינו נגוע במשוא פנים.
למעשה, כל שיש לצדדים הינה האמונה כי הבורר אותו בחרו לעצמם אכן יפעל ביושר.
מכיוון שהמחוקק נמנע מלהתייחס ללקונה זו, כ 40- שנה לאחר כניסתו לתוקף של חוק הבוררות, פסק בית המשפט העליון כך: "...סבורני, כי חובת הגילוי המוטלת על בורר הינה מלאה. לגישתי, כאשר ישנה פנייה לאדם לשמש כבורר, עליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את התפקיד, שאין לו, או למי משותפיו או עובדיו, קשר קודם עם מי מהצדדים או עם נושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי, קשר עסקי או קשר של קרבה ממשית אחרת (לרבות יחסי סלידה ועוינות, כאמור בפסקה110 , לעיל)."
ראוי שהבורר יקיים גילוי נאות בכתב
בעניין זה מציין השופט (בדימוס) א' שטרוזמן בספרו כי ראוי שהבורר ייתן ביטוי בכתב (במכתב או בפרוטוקול) כבר בישיבת הבוררות הראשונה, להיכרותו המוקדמת עם מי מבעלי הדין ולהכרתו את המחלוקת טרם מינויו לתפקיד: "ככל שימהר הבורר לחשוף בפני בעלי הדין את זיקתו למי מבעלי הדין או העדים, גם אם בעיניו אין משמעות לזיקה זו והוא משוכנע שלא תהיה לה השפעה על פסקו, כך ייטב לבוררות ולחוסנו של הפסק, אם בבוא העת תוגש בקשה לביטולו".
"ההכרעה האם מדובר בקשר מהותי אם לאו צריך שתהיה בידי הצדדים ולא בידי הבורר, קרי על הבורר לחשוף את המידע ולתת לצדדים להחליט על פי שיקול דעתם האם הם רוצים למנות אותו לתפקיד...".
בית המשפט העליון יצר למעשה 'חקיקה שיפוטית', ומכאן ואילך מחויבים בוררים בחשיפת כל פרט, ולו המינורי וחסר המשמעות ביותר (מבחינתם), ומתן האפשרות לצדדים להחליט בעצמם האם יש בכך משום טעם המצדיק כי אותו בורר לא ישמש כגורם מכריע בעניינם.
