אחריות העירייה לאסון במרתון/דעה

בעקבות האסון שקרה במהלך מרוץ תל אביב החלו לעלות שאלות רבות לעניין מי, אם בכלל, נושא באחריות למותו של מיכאל מיכאלוביץ ז"ל ופגיעתם של רצים רבים נוספים, אשר נפגעו מהחום הכבד ששרר בעת המרוץ.

היו כאלה שטענו כי האחריות מוטלת על העירייה שאישרה את אותו מרוץ חרף תנאי מזג האוויר הקשים, והיו כאלה שטענו שהיתה זו אחריותו הפרטית והאישית של כל רץ ורץ לדעת מהן מגבלותיו הגופניות ולהיערך בהתאם מבחינת שתייה ומנוחה.

מהי חובת הזהירות והאם הופרה?
אך האם יהיה נכון להטיל אחריות על העירייה כאחראית לתושביה בגין הנזקים שנגרמו לרצים במהלך המרתון? מבחינה משפטית התשובה אינה פשוטה, ולמעשה תיגזר מבחינת העובדות הרלבנטיות לעניין. ככלל, אם נבחן את החקיקה והפסיקה בארץ, דומה שניתן לחייב את העירייה לשאת בנזקי הנפגעים, שכן על פי פקודת הנזיקין, אם אדם או גורם כלשהו עשה מעשה או מחדל שאדם סביר אחר לא היה עושה בנסיבות העניין, ולא נקט מידת זהירות במעשהו, הרי שזו התרשלות, ואותו אדם או גורם חבים בפיצוי לניזוק בגין אותה התרשלות. אך מהי חובת הזהירות הנטענת כי הופרה בעניין המרוץ?

חובת הזהירות מבוססת על החובה לצפות את הנזק. גם בפסיקה נקבע, כי קיומה של סמכות חוקית לפעול עלולה ליצור חובת זהירות כלפי האזרח (פס"ד ע"א 862/80 עיריית חדרה נ. זוהר ואח').
לעירייה היתה חובת זהירות כלפי תושביה הן מבחינה מושגית, והן מהבחינה הספציפית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש), מהבחינה המושגית - יש לזכור כי על העירייה מוטלת חובה שבדין (פקודת העיריות) לדאוג לרווחת תושביה ולבריאותם, ולכן העירייה חבה חובת זהירות כלפי תושביה וככזו צריכה לצפות נזק העלול להיגרם לתושביה כתוצאה מפעילותיה.
אך האם מרוץ תושבי העיר עונה על נתון זה? מצד אחד, ניתן לומר כי כל רשות מקומית סבירה, בנעלי העירייה, יכולה היתה וצריכה היתה, בנסיבות המקרה, לצפות כי ייגרמו נזקים לרצים, הן לאור תחזיות מזג האוויר כבר בשבוע שלפני כן, וכן לאור המלצת הוועדות השונות מטעמה לדחות את המרוץ לשבוע לאחר מכן.

סטייה מסטנדרט הזהירות - האמנם?
חרף ההמלצות, החליט ראש העיר לא לבטל את המרוץ לגמרי אלא רק לדחות את מרוץ ה-40 ק"מ ואילו את מרוץ ה-20 ק"מ החליט להשאיר על כנו ורק להקדימו קצת. בהחלטתה זו, יש ויטענו כי העירייה סטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה בכך שהחליטה לקיים את המרוץ חרף תנאי מזג האוויר הקשים. מנגד, יהיו אחרים אשר יטענו כי העירייה קיבלה את כל חוות הדעת והאישורים הנדרשים לבצע את המרוץ ומכאן שפעלה בצורה מושכלת במתן האישור, שכן אין העירייה יכולה לצפות או להיות אחראית למצבו הרפואי של כל רץ ורץ.

בחינת האיזון הראוי
האם ניתן יהיה לקבוע לעירייה אשם אם אדם חולה החליט לרוץ ועקב כך נפגע? נראה שלא. עיקר הדיון אם כן, ייסוב על נושא האיזון הראוי תוך נקיטת עמדה אודות אחריות העירייה במקרים כאלו. ככל שתיקבע רשלנות של העירייה, הרי שיהיה מקום להוכיח גם קשר סיבתי בין הרשלנות לבין מות המנוח.

לסיכום, אין ספק כי מדובר במקרה קשה ומצער של מות אדם צעיר במסגרת מרוץ חוויתי. יחד עם זאת, המקרה מעלה גם שאלות משפטיות לא פשוטות אודות גובה אחריות העירייה ורף הזהירות שיש עליה לנקוט במקרים כאלו.

* אלמוג-שפירא, משרד עורכי-דין