לאחרונה פורסם, כי היועץ המשפטי לממשלה ממליץ להפוך הדרת נשים לעבירה פלילית.
כאשה חילונית וכמשפטנית, איני יכולה שלא לברך על עמדת היועץ המשפטי לממשלה להמליץ, כי הדרת נשים תחשב עבירה פלילית, וכמובן על הוראתו לשרים לפעול למיגור התופעה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. אין כל ספק, כי תופעות כגון הקצאת מסלולי הליכה נפרדים לנשים ולגברים ברחובות העיר, הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים ציבוריים או בבתי העלמין, וקיומן של תחנות רדיו האוסרות על קולן של נשים להישמע ועל שדרניות להיבחר לתפקיד, יש להוקיע לאלתר משאין להן מקום במדינת ישראל (או בכל מדינה מתוקנת אחרת) במאה ה- 21.
ואולם, נשאלת השאלה מדוע יש צורך בעליית מדרגה לקביעת נורמה פלילית לנושא זה שהינו כל כך בסיסי ומוסדר כבר בחקיקה קיימת. יותר מכל מהווה אפוא הדבר עדות נוספת לאזלת היד של המדינה בכל הנוגע למיגור התופעה של הדרת נשים.
למציאת עו"ד פלילי באינדקס משפטי
כידוע, בשנים האחרונות הלכו והתרבו המקרים של הפרדה בין נשים וגברים, והדרה של נשים מהמרחב הציבורי. הפרדה בין נשים לגברים בחברה החרדית ידועה ומוכרת, אולם גם על פי הדת היהודית ניתן בהחלט לקיים אורח חיים המכבד את הנשים ומאפשר את חירותן והשתלבותן במרחב הציבורי. והנה, לאחרונה התרחבה התופעה, והדרישה להפרדה בין נשים וגברים עולה גם במקומות שהם מרחב ציבורי לכל דבר ועניין: אוטובוסים, קלפיות, מרפאות, סניפי דואר, רחובות העיר, ועוד.
בנוסף להפרדה הפיזית התוודענו גם לתופעות נוספות של פגיעה בנשים במרחב הציבורי בטקסים ממלכתיים, כאשר ילדות ונערות שהופיעו בפתיחת גשר המיתרים בירושלים כוסו כדי להצניע את גופן. כמו-כן נאסר על שירת נשים באירועים ציבוריים, נאסר על נשים לעלות על במה לקבלת פרס בו זכו, ועוד.
מעבר לכך שברמה המוסרית והערכית המדובר בתופעה המנוגדת לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכבר בשל כך היה מצופה פסולה מהרשויות הציבוריות ומהשלטון המקומי שלא להתיר קיומן של תופעות מעין אלו בשטחן, הרי שמדובר בתופעה שהוסדרה בחקיקה זה מכבר.
פגיעה בכבוד הנשים
ראשית, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב- 1992, קובע, כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". כל בר דעת יעיד, כי הדרת נשים פוגעת בכבודינו, הנשים, ומכאן אסורה היא ואף מוגנת בחוק יסוד.
בנוסף לכך, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 קובע, כי "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין ... ". 'שירות ציבורי' מוגדר בחוק זה בין היתר כשירותי תחבורה, ו'מקום ציבורי' הינו כל מקום המיועד לשימוש הציבור.
הנה כי כן, הבעיה בענייננו אינה העדר חקיקה. הנורמה המשפטית קיימת ובתי המשפט אף נדרשו להכריע על פיה לא אחת. כך לדוגמה, בעלי מועדונים נתבעו בטענה כי אסרו על כניסת גברים למועדון והתירו כניסתן של נשים באותה עת, או בטענה כי הזמינו נשים להיכנס למועדון בחינם. בתי המשפט פסקו, כי מדובר בהתנהגות מפלה על רקע מין ופסקו פיצויים בסכומים לא מבוטלים.
בג"ץ- הפרדה כפויה אינה חוקית
גם בג"ץ נקרא לדון בנושא לא אחת, ובפרט הכריע בענין הדרת נשים במה שכונה "קווי המהדרין" אשר הופעלו בחסות אגד, כאשר בינואר 2011 אימץ את מסקנות הוועדה שהקים משרד התחבורה, וקבע כי הפרדה כפויה בין נשים לגברים אינה חוקית, וכי הטרדת נוסעות בעניין, כמו גם לגבי לבושן, עשויה להיות עבירה פלילית, אולם התיר את המשך ההסדר של העלאת נוסעים ונוסעות מהדלת האחורית כדי לאפשר הפרדה מרצון.
איתות להתחיל לפעול
נדמה, כי הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה על כוונתו כאמור לקבוע כי הדרת נשים תחשב עבירה פלילית הינה יותר מהכל איתות לשרים ולרשויות השונות, כטקטיקת משא ומתן, לעשות מעשה, להתחיל ולפעול באמצעות הכלים המשפטיים הקיימים למיגור תופעה מגונה זו, אשר נדמה כי הפכה בשנים האחרונות 'מכת מדינה'. היועץ המשפטי לממשלה מזהיר למעשה, כי אם לא יעלה בידי השרים למגר את התופעה באמצעות הכלים המשפטיים הקיימים, לא יהיה מנוס מלקבוע נורמה פלילית אשר אין ספק כי עימה יהיה עוד יותר קשה לרשויות להתמודד מול הציבור.
במצב דברים זה, אם יכשל ה"משא ומתן" בין היועץ המשפטי לממשלה לבין השרים והמציאות הקיימת לא תשתנה, הרי שלא יהיה מנוס מקביעת נורמות פליליות, המבטאות חומרה נפרדת ומיוחדת לביצוע המעשים כדי לתקן את המציאות המעוותת ולהוקיע מחברתנו נורמות פסולות מעין אלו.
* משרד עורכי דין גל-און קפל שמואלי.
