במקרה שהוכרע לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, דובר באדם אשר בכתב תביעתו ביקש מתן צו המצהיר, כי הזכויות על דירת אביו, בדימונה, המגיעות לו כדין לדבריו, תעבורנה לידיו. בהמשך לכך תבע סך של 30,000 ₪ בגין החזר על שכר הדירה שאמור היה, לדבריו, להרוויח מהדירה הנ"ל וכמו כן, סך של 100,000 ₪ אשר לטענתו הלווה לאביו.
לאב הנתבע 2 בנות מלבד התובע, כאשר האחת מהן קטינה.
דא עקא ואשתו של הנתבע, אמו של התובע, הלכה לעולמה. מטבע הדברים והדין, היורשים החוקיים של האם המנוחה, היו בעלה ושלושת הילדים. עם זאת, האחות הגדולה וכן הנתבע וויתרו על חלקם בירושה והודיעו, באופן מסודר, על הסתלקותם מחלקם בעיזבון אמם. בהמשך כעבור כחצי שנה, ביצעו האב הנתבע ובנו התובע עסקת העברה, ללא תמורה, של דירת הראשון בדימונה. במילים אחרות, האב התחייב להעביר במתנה את הדירה כאמור לבנו.
אולם, יחסיהם של בני המשפחה עלו על שרטון, עקב בקשת העברת המשמורת על בתו הקטנה של האב, שהגישה האחות הגדולה, למורת רוחו של האלמן. אם לא די בכך, הרי כי התובע לא הסתיר את עמדתו ודעתו בדבר זהות המשמורן, המועדף עליו, קרי אחותו. ראה כזאת האב הפגוע, והורה לבא כוחו, כי יחדל מלקדם את תהליך העברת הדירה, שבמחלוקת בדימונה, לידי בנו.
טענות הצדדים
לטענת התובע, אין עסקינן במקרה זה בעסקת מתנה או העברה ללא תמורה. שכן נהיר היה לצדדים היטב, לדבריו, כי אביו יעביר לידיו את הזכויות על הדירה בדימונה, בתמורה להסתלקותו מירושת אשתו המנוחה. בנוסף טען הבן, כי אף והיה ובית המשפט יפסוק, בסופו של יום, כי המדובר בעסקת מתנה, הרי לא מתקיימת כל עילה לביטולה.
האב הנתבע מצדו השיב, כי לדידו המדובר בעסקה למראית עין בלבד, ולפיכך יש לאמוד על גמירות דעתם האמיתית של הצדדים. לכן, לאור כוונת החוזה המקורית, שלדבריו הייתה משיקולים מיסויים, ההסכם בטל ומבוטל. בנוסף, לא כל שכן, לדברי האב המציאות הפוכה הינה, מטענותיו של בנו התובע, בדבר התמורה שהוסכמה, כביכול, עבור העברת הדירה.
זאת, שכן הרי הבן חתם על מסמכי העסקה בהם הוא הצהיר, בפירוש, כי לא תלווה בתמורה כלשהי. המסמכים כאמור אף הוצגו בפני בית המשפט לראיה.
קביעת בית המשפט
עסקה ללא תמורה - בית המשפט בבואו להכריע בשאלת התקיימותה או אי התקיימותה של תמורה עבור הדירה בדימונה, ציין את הכלל הידוע בדין על פיו "המוציא מחברו עליו הראיה". במילים אחרות, על התובע זכות מאדם, הנטל להוכיח, כי היא מגיעה לו בדין, וזאת כמובן באמצעות הבאת ראיות באיכות ומשקל מתאימים. לא כל שכן, במקרה דנן ציין כבוד בית המשפט את העובדה, כי על התובע רובץ נטל הוכחה מוגבר, וזאת כיוון שנדרש לסתור מסמך כתוב החתום על ידיו והסותר את טענותיו.
בית המשפט קבע, כי התובע לא עמד בנטל המוגבר החל עליו וכל שכן במאזן ההסתברות הקונבנציונאלי, המוטל על תובע בסוגיה כגון זו שבענייננו. שכן, על פי הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, נראה כי ברורה הייתה היטב לצדדים מהות העסקה, קרי כי התבצעה ללא תמורה. התרשמותו זו של בית המשפט נבעה בין השאר, הן מתוך חתימתו של התובע עצמו ועד היעדר מסמכים אחרים המעידים על כוונת תמורה כאמור, זאת אף בזמן הסתלקותו מעיזבון אמו המנוחה.
עסקה למראית עין - באשר לסוגיה זו קבע בית המשפט, כי לדידו במקרה שבענייננו התרשם שהעברת הדירה בדימונה, היוותה עסקה למראית עין בלבד, ולכן ההסכם בין הצדדים מבוטל. כך נפסק לאור העובדה שהצדדים לא התכוונו באמת, כי התובע ינהג בה כמנהג בעלים, אלא המדובר בחוזה שנועד לזכות הנתבע, בהקלות מס.
הלוואה - אף בשאלה זו קבע בית המשפט, כי לא הוכח לפניו שאכן הלווה הבן לאביו את הסכום הנתבע.
לפיכך, לאור קביעתו זו של כבוד בית המשפט, הרי כפועל יוצא מכך, אוינו זכויותיו של התובע בדירה עסקינן ונשמטה הקרקע תחת בסיס תביעתו וכלל מרכיביה.
האם נכון היה לבטל את עסקת המתנה עקב התנהגותו של התובע?
עם זאת, הנ"ל לא סגר את הגולל על מלאכתו של בית המשפט, אשר התפנה לדון בסוגיה, מעניינת, שהתעוררה עקב התנהלותו של התובע, בדבר תביעת המשמורת על בתו של הנתבע, כנ"ל.
בית המשפט דן במקרה ההיפותטי, על פיו לא היה פוסק כי המדובר בעסקה למראית עין בלבד. או אז היה עליו להכריע, באם ניתן לבטל את הסכם המתנה בין האב, לבן אשר צדד באחותו בדבר תביעת המשמורת. בהמשך לכך נדונה השאלה, האם יש לראות בהתנהלותו הנ"ל התנהגות מחפירה כלשון ס' 5 (ג) לחוק המתנה, המאפשרת את ביטול העברתה בהתקיים התנאי כאמור.
בית המשפט קבע באשר לסוגיה זו, כי התנהגותו של הבן פגעה באב ובהורותו, כאשר לא אך שנמנע מלתמוך בו בנושא, כה רגיש, כגון יכולתו לדאוג לבתו הקטנה, אלא שהתובע אף צדד באחותו וזאת לצד האשמות חמורים, אשר הטיחה באב, כגון היותו מטריד מינית ואלכוהוליסט.
על פי פסיקת כבוד בית המשפט, המדובר בחובה מוסרית של מקבל המתנה להתנהג כראוי עם מעניקה וכל שכן כאשר המדובר באביו.
לזאת יוסף בהערת אגב, כי לבסוף זכה האב במשמורת על בתו.
אשר על כן במקרה שבענייננו, דחה בית המשפט לענייני משפחה, את תביעתו של הבן על כלל מרכיביה, תוך שהינו מחייבו בהוצאות המשפט של אביו בסך 20,000 ₪.
