בכל הקשור לחיבור שבין אב פושט רגל לבין חובתו לשלם מזונות (לרוב מזונות ילדיו הקטינים) קיימים חוסר בהירות וחוסר וודאות.
המקרה שהגיע למשרד הח"מ עוסק במזונות עבור ילדה בת 3 שנים שאביה מרצה תקופת מאסר קצרה.
הורי הקטינה היו בני זוג ומקשר זה נולדה בתם, הם לא נישאו ולא חיו כמשפחה אחת.
תקופה קצרה לאחר לידת הבת, הוכרז האב כפושט רגל (ניתן צו כינוס לכלל חובותיו) ורק כמה חודשים לאחר מכן הוגשה תביעת המזונות לבית המשפט לענייני משפחה, וזו כאשר האב מרצה תקופת מאסר בגין עבירות אלימות בתוך המשפחה.
רוצים לשאול שאלה ולקבל תשובת מומחים? היכנסו לפורום מזונות
עיכוב הליכים
טענת האב היתה, כי יש לעכב את ההליכים נגדו מכח היותו פושט רגל (ס' 20 לפקודה) ובכל מקרה הסמכות לדון אותו נתונה לבית המשפט המחוזי.
האב נצמד גם להוראות סעיף 72 לפקודת פשיטת הרגל, לפיו דרישת מזונות המגיעים ע"פ פס"ד אשר זמן פירעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינה בת תביעה בפשיטת רגל.
האם הפנתה את ביהמ"ש לענייני משפחה לסעיף 128 לפקודה, העוסק בדרישת מזונות שעל פי סעיף 72 ,ואשר מקנה סמכות לבית המשפט להקציב לזכאי למזונות, שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, מזמן לזמן מתוך נכסי פושט הרגל או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון - בגובה דמי המזונות כולם או חלקם על פי שיקול דעתו.
לגבי עיכוב ההליכים, האם טענה כי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל מגדיר "חוב בר תביעה" כ:"כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל", ודווקא הסתמכותו של האב על סעיף 72 פועלת לרעתו, שכן דרישת מזונות המגיעים על-פי פסק דין ואשר זמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינה בת תביעה בפשיטת רגל על כן ניתן לגבות את המזונות בהליכי הוצל"פ.
בכל מקרה האב התעקש, כי גם אם הסמכות לדון בתביעת המזונות מסורה לביהמ"ש למשפחה וגם אם ייקבע שאין עיכוב הליכים, הרי שהוא לא יכול לשלם מפאת היותו אסיר ללא הכנסות ממילא.
איך שלא מסתכלים על טענות האב, עולה תחושה קשה כי כל תירוץ יהיה כשר כדי לא לשלם מזונות לבתו שטרם מלאו לה 3 שנים. עם תוצאה כזו קשה, הח"מ לא היתה מוכנה להשלים.
ניהול התיק בפני בימ"ש למשפחה
ביהמ"ש למשפחה הציע מספר הצעות לצדדים, אולם הרגשת הכותבת היתה, כי הם מולכים שולל אחר האב, ועל כן ביקשה שהות לפנות לביהמ"ש לפשט"ר לצורך קבלת אישור להמשיך את התביעה ולנהלה בפני ביהמ"ש למשפחה כאילו אין המדובר בפושט רגל, אלא בתיק רגיל בו יכולת האב תקבע בהתאם להלכות הידועות והן:
*חיובו של אב לזון את ילדיו שהינם מקטיני קטינים (ילדים עד גיל 6) הינה אבסולוטית.
*על פי הפסיקה, חובתו של האב לכלכל את ילדיו קודמת לזכותו לקיים את עצמו. לפי הדין האישי החל על יהודים הוא דין תורה, חובת האב בתשלום דמי מזונות לילדיו הינה עד גיל 18, חובה שמקורה בדין העברי.
*על פי הפסיקה, חובת האב בתשלום מזונות ילדיו הקטינים קיימת בין אם הינו מובטל, בין אם הינו אסיר בבית הסוהר ובין אם הינו נכה החי מקצבה.
חובה מוחלטת לזון את הילדים הקטינים
ובעניינינו, חובתו של אב לזון את ילדיו הקטינים הינה מוחלטת, והיא אינה נפסקת אף בהיותו אסיר. כך במקרים בהם הכנסות האב הן מזעריות, או שהוא חסר כל השתכרות לחלוטין, ואף לא עומד לו כל כושר השתכרות כך שאינו מסוגל כלל לספק את צורכי הקטינים. זאת, משום שיש לפסוק מזונות לקטינים על פי צורכיהם גם אם אלו אינם מותאמים להכנסת האב.
לשמחתה של הח"מ, ההחלטה שניתנה בבקשתה למתן הוראות שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, היתה להעביר לתגובת כונס הנכסים הרשמי והנאמן המיוחד שמונה לאב, אשר תידון בדיון הקבוע לבקשת האב לפרוס את חוב צו הכינוס שנוצר.
באותו דיון, הן הכנ"ר והן הנאמן ביקשו לבטל את היות האב פושט רגל לאור התנהלותו חסרת תום הלב, קרי: השתמטות מלזון את בתו הקטינה וכן ביצוע עבירת אלימות בזמן היותו פושט רגל.
אמו של האב שנכחה אף היא בדיון הציעה לשלם הן את החוב שנוצר לקופת הכנ"ר והן תשלום מזונות וכל זאת במטרה שלא לבטל את הכרזתו של החייב כפושט רגל.
לא יבוטל הליך הפשט"ר, אך ייפסקו מזונות
לאור הצעה זו הסכימו הצדדים, כי לא יבוטל הליך פשיטת הרגל בכפוף לכך שיינתן היתר להמשך ההליכים בפני ביהמ"ש לענייני משפחה, וכי יפסק סכום מזונות ע"י ביהמ"ש המחוזי שיעמוד בתוקפו עד לשחרורו של האב מהמאסר ודיון בביהמ"ש לענייני משפחה.
התיק הוחזר לביהמ"ש לענייני משפחה, שקבע דיון הוכחות מייד לאחר שחרורו של האב ממאסר. בינתיים אימו של האב משלמת בצורה סדירה את תשלום המזונות שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי.
