דברי השופט בדימוס, ניסים ישעיה ("יש נאנסות שנהנות"), שנאמרו בשבוע שעבר במהלך דיון בערר, שהגישה נערה שנאנסה ע"י פלסטינאים, על החלטת מערכת הביטחון שלא להכיר בה כנפגעת פעולת איבה, הותירו את רובנו מזועזעים.
היתכן כי מישהו יעלה על דעתו שאשה עשויה ליהנות ממעשה אונס? הזעזוע גובר כשמי שמטיל את ה"פצצה" בדמות אמירה מעין זו הינו אדם היושב בכס השיפוט כאשר עיני הציבור נשואות אליו כמי שאמור לקבוע נורמות התנהגות ראויות.
למען הסר ספק, יודגש כי איש לא חלק על עצם מעשה האונס שנעשה בנערה.
אין חולק, כי התבטאות השופט חמורה בכל קנה מידה ואינה ראויה, על אף הסבריו. עוד נשמעים קולות ותהיות מנין יכול אדם לחשוב, כי ניתן ליהנות ממעשה אונס וכי עצם השימוש בדוגמה מעין זו של אשה שלכאורה נהנתה ממעשה אונס, כפי שניסה להסביר השופט את דבריו, עלולה למעשה לשקף דעות ותפיסות קדומות הנוגעות למעמד האישה.
ההתייחסות המקראית לאונס
אכן הדברים בלתי נתפסים, ואולם בדיקת המקורות מגלה כי דיון מעין זה אינו זר ומוזר כפי שאנו מתייחסים אליו כיום. ההתייחסות המקראית לאונס כלל אינה חד משמעית באיסורה כפי שהיא כיום, ומורכבת הרבה יותר מבימינו. הגינוי החריף שמתגלה במקרא לאונס הוא רק כאשר הנערה מאורסת או כי מדובר באשת איש. במקרה כזה, קיום יחסי מין עם אשה השייכת לגבר אחר – בין מרצון ובין בכפיה - הוא מעשה אסור שדינו למיתה. ההלכה אף קובעת, כי מותר להרוג אדם הבא לאנוס אשת איש כדי למנוע ממנו בעילה אסורה. ואולם לא כך חמור המעשה (ובהתאם העונש שלצידו) כשמדובר ב"סתם נערה", שאינה מאורסת או אינה נשואה.
שני הבדלים מהותיים מפרידים בין תקופת המקרא לימינו בכל הנוגע לדיון זה: האחד, בתקופה ההיא ההתייחסות לאשה היתה כקנין של בעלה, ללא מעמד עצמאי, כך שההתבוננות על מעשה האונס היה בראש ובראשונה מנקודת המבט של הגבר שפגעו ברכושו ובכבודו; והשנייה, כי מעשה האינוס לא היה מעשה אסור בפני עצמו, בבחינת עבירה פלילית חקוקה, אלא בהקשר של אשה מאורסת או נשואה.
עבירת האינוס בחוק העונשין
עבירת האונס מוגדרת כיום בסעיף 345 לחוק העונשין בישראל וכלשונו:
הבועל אשה -
(1) שלא בהסכמתה החופשית;
(2) ....
(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או
...
הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.
בעידן בו ישנה חתירה מתמדת לשיוויון בין המינים ולאישה מעמד עצמאי משלה, משקבע המחוקק איסור מפורש על עצם הבעילה בהיעדר הסכמה, או על עצם הבעילה אף בהסכמה כאשר מדובר בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, הרי ששאלת ההנאה של הקרבן כלל אינה חלק מהמשוואה של מעשה האונס.
משכך, גם כאשר הדיון סוטה ממשפט האונס עצמו ועולה, כפי שעלה לאחרונה כחלק מדיון בשאלת הכרת הקורבן כנפגעת פעולות איבה, הרי שאם נשכיל לחשוב שהערך שהנחה את המחוקק בן ימינו, אשר קבע את האיסור המפורש ולצידו עונש חמור כל כך, הוא חירות הגוף ואלמנט ההסכמה, הרי שמשהוכחה עבירת האונס, קיומו של נזק לקרבן הוא אינהרנטי לעצם העבירה שבוצעה בנאנסת, ושאלת ההנאה אינה רלוונטית.
נורמות מוסריות וחברתיות
נקודה נוספת בעניין זה: על פי רוב, המחוקק ולצידו השופט היושב בדין הם שיוצרים את נורמות ההתנהגות בחברה, קרי הנורמה המשפטית שהיא בעצם כלל מוגדר וחיצוני שהמדינה נותנת לו תוקף. ואולם, לצד הנורמה המשפטית יש את הנורמה המוסרית והנורמה החברתית. האירוע האחרון היווה דוגמה מצויינת לכוח שבאכיפה החברתית בהנחלת הנורמות הראויות, במיוחד בעידן האינטרנט כשהמידע על אירועים שמתרחשים מגיע לכלל הציבור במהירות הבזק.
אם הנורמות המוסריות עושות את תפקידן בנאמנות אז מתייתר הצורך באכיפה חברתית, אולם כשהנורמה המוסרית מתערערת, וזאת ללא תלות בכוונה לפגוע במישהו, לאכיפה החברתית תפקיד חשוב בהסדרת ההתנהגות והנחלת הנורמות הראויות, לעיתים עד כדי שהנורמה המשפטית מתייתרת.
השופט בדימוס לא היה צריך לחכות ששרת המשפטים תדיח אותו, כפי שנשמעו קולות כי כך יש לעשות. השופט בדימוס הביע בעצמו את רצונו לסיים לאלתר את כהונתו כיושב-ראש ועדת הערר, וזאת בשל הנסיבות שנוצרו והלך הרוח החברתי. הרי זו תוצאה של אכיפה חברתית.
* משרד עורכי דין גל-און קפל שמואלי.
