בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעותיהם של 70 תובעים בארבע תביעות שהוגשו על ידי חיילי צה"ל לשעבר, ששירתו בעיקר בשנות ה- 70 וה- 80, וטענו כי במסגרת שירותם הצבאי באו במגע עם מי נחל הקישון, וכי מחלות קשות בהן לקו, בהן מחלות ממאירות, נגרמו כתוצאה מזיהומו של הקישון. השופט ד"ר עדי זרנקין קבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלותיהם של התובעים לבין חשיפתם הנטענת למי הקישון.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום נזקי גוף ופיצויים
התביעה הוגשה כנגד חיפה כימיקלים בע"מ, איגודי ערים (אזור חיפה), עיריית חיפה, ובתי הזיקוק לנפט בע"מ.
טענת התובעים הייתה כי הנתבעים אחראים לזיהומו של הקישון בשל כך שהזרימו למימיו במשך שנים רבות חומרים מסוכנים ובהם המתכות ארסן, ניקל, כרום, קדמיום ועופרת, וכן בנזן.
בית המשפט קבע, כי על אף שהוכח בדיון כי החומרים המסוכנים הנ"ל נמצאו במימי הקישון, וכן בבוצת הנחל, לא עלה בידי אף אחד מהתובעים להוכיח כי בכוחה של חשיפתו הנטענת למימי הקישון היה לגרום למחלתו.
העדר ראיות רלוונטיות
השופט זרנקין ציין, כי התובעים החליטו לנסות ולהוכיח את תביעתם ללא השענות על ראיות סטטיסטיות אפידמיולוגיות. הם נמנעו באופן מודע ומושכל מהבאת ראיות כלשהן בקשר לקיומו של עודף תחלואה בקרב חיילים שנחשפו למימי הקישון בהשוואה לאוכלוסיה הכללית , או מהבאת ראיות כי קיים עודף תחלואה בקרב מי שנחשפו בחשיפה דומה לחומרים נשוא התביעה.
השופט פסק, כי טענת התובעים, לפיה, הם לקו במחלותיהם בשל חשיפתם לחומרים הנדונים, שכן יש בכוחם של חומרים אלו לגרום למחלות סרטניות ואחרות, היא טענה פשטנית, המתעלמת מצורת החשיפה הרלוונטית וכן מהיקף החשיפה, ולא עושה הבחנה בין סוגי המחלות הקשורות לכל אחד מהחומרים הללו.
השופט ד"ר זרנקין הבהיר בפסק-דינו, כי התובעים לא מהווים קבוצה הומוגנית, הן מבחינת סוג פעילותם באזור הקישון וחשיפתם למימיו, והן לגבי המחלות בהן חלו, והוסיף כי חלקם של התובעים נמנו עם שייטת 13, וחשיפתם של אלו למי הקישון הייתה רבה יותר. חלקם נמנו עם יחידות אחרות של חיל הים ושל יחידות צה"ליות אחרות, וחשיפתם, אם בכלל נחשפו, הייתה פחותה בהרבה.
חשיפה וקשר סיבתי
בפסק-הדין נקבע, כי מי מהתובעים אשר צלל במימי הקישון, חשיפתו הפוטנציאלית למים, הייתה באמצעות בליעה או באמצעות מגע עורי. תוך שהוא סוקר את טיבם ותכונותיהם של כל החומרים שנמצאו בקישון, קבע בית המשפט כי בצורת החשיפה אשר בה נחשפו התובעים לחומרים אלו,כאמור, לא יכולים היו החומרים הללו לגרום למחלותיהם.
השופט זרנקין הבהיר, כי צורת החשיפה הינה משמעותית ביותר , בשעה שמדברים על קשר סיבתי בין חשיפה לחומר מסרטן לבין מחלה שלקה בה מי שנחשף לחומר. השופט הבהיר כי החשיפה העורית לחומרים הנדונים הינה זניחה ואיננה מסוגלת לגרום לנזקים להם טוענים התובעים. כך אף נקבע כי החשיפה לחומרים אלו על ידי בליעה של המים, אף היא חשיפה זניחה.
גורמי סיכון אישיים
בית המשפט סקר אחת לאחת את מחלותיהם של 70 התובעים, וכן את גורמי הסיכון המוכרים לתחלואה במחלות אלו. כמו כן סקר את נסיבותיהם האישיות של כל אחד ואחד מן התובעים, את מידת חשיפתו למי הקישון, ואת גורמי הסיכון האישיים המובהקים שהיו לכל אחד ואחד מהם, לחלות במחלות בהן לקו.
לאחר כל אלה הגיע השופט לכלל מסקנה כי חשיפתם למי הקישון, של חלק מן התובעים, הייתה חשיפה מועטה ואף זניחה, ולרובם ככולם היו גורמי סיכון אישיים מובהקים לחלות במחלות בהן חלו. בכלל גורמי סיכון אישיים אלו נמנים אורח חיים (עישון כבד, חשיפה מסיבית לשמש ועוד) , רקע גנטי משפחתי , רקע רפואי קודם ועוד.
לאור האמור, נקבע כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת הקשר הסיבתי בין חשיפתם לקישון ובין מחלותיהם, ולפיכך, דין תביעותיהם להידחות.
השופט זרנקין ציין, כי התלבט רבות בשאלת פסיקת ההוצאות בתיק זה. הוא הוסיף כי המאמץ שנדרש בניהולו של המשפט, הן מצידו של ביהמ"ש והן מצדם של הצדדים, הינו חסר תקדים בהיקפו, וכי אין ספק שההוצאות שנגרמו לנתבעים בניהול הגנתם הינן ניכרות ביותר.
יחד עם זאת, ציין השופט כי לא מלאו ליבו לחייב את התובעים לשאת בהוצאות אלו וכי בנסיבות המיוחדות של התביעות ובמצבם של התובעים ישא כל צד בהוצאותיו.
(ת"א 972/00 מיכאל עצמון ואח' נ' חיפה כימיקלים ואח')
