עו"ד מואשם בגניבת 28 מליון ₪ מלקוחותיו /פרשנות

לאחרונה פורסם כי בכוונת הפרקליטות להעמיד לדין את עו"ד שמעון צבר באשמה שגנב לכאורה באופן שיטתי כ-28.6 מיליון ₪ מ-42 לקוחות, להם הבטיח שישקיע כספם בריביות גבוהות ("דה מרקר"). לפי הנטען, עו"ד צבר לא השקיע את הכספים בהשקעות כפי שהצהיר, החזיר חלק קטן מהכספים למספר מצומצם של נפגעים וגנב את מרבית הכספים. פרקליטות מיסוי וכלכלה (ת"א) הודיעה לצבר, כי בכפוף לשימוע, בכוונתה להעמידו לדין בעבירות גניבה ומרמה וכן בעבירות מס.

ההודעה על הונאת ענק נוספת לכאורה מתפרסמת בסמוך לגזר הדין שניתן בימים אלה בעניינו של ערן מזרחי אשר כונה "הברוקר מסביון". בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צבי גורפינקל) גזר ב-4 ביולי את עונשו של מזרחי ל-12 שנות מאסר בפועל. מזרחי הורשע בעשרות עבירות גניבה ומרמה ועבירות נוספות בנוגע להונאת משקיעים בהיקף של מעל ל-50 מליון ₪.

החמרת הענישה בעבירות כלכליות
בשנים האחרונות ניכרת מגמה של החמרה עונשית בעבירות כלכליות. בית המשפט העליון חזר וציין בשורה של פסקי דין, כי הענישה בגין עבירות אלה צריכה להיות מאסר מאחורי סורג ובריח.

בתוך כך, אנו עדים לפרשיות בהן מיוחסות לנאשמים אשר שקיבלו כספי משקיעים עבירות חמורות ובהיקפים ניכרים. לצד הצורך להגן על הציבור מפני הונאה, יש לתת את הדעת גם לחובתם של המשקיעים לברר היטב לפני העברת כספם מהם הסיכונים והסיכויים העומדים בפניהם, לעמוד על קנקנו של הסוחר, ולוודא כי ניתנים ביטחונות מתאימים לכספם. השקעות פרטיות אינן מכוסות בהכרח על ידי הרגולציה הנוגעת לשוק ההון. ייתכן שהפנייה להשקעות כאלה, אשר מובטחת בהן לכאורה תשואה עודפת, נובעת מחוסר האטרקטיביות של אפיקי השקעה מוסדיים בעיני המשקיעים.

אין בכך כדי להכשיר מרמה ומצגי שווא, אולם רצוי כי מי שפונה להשקיע כספו באפיקים ספקולטיביים פרטיים יפנים את הקלישאה הנכוחה, כי "כגודל הסיכוי כך גודל הסיכון" בשוק ההון. למול הבטחות וציפיות לתשואה פנטסטית לכספים, קיימים סיכונים שיש לקחת אותם בחשבון. הספרות המחקרית מכירה בתופעה המכונה "אופטימיות יתר" הקיימת אף במקרה של משקיעים בשוק ההון, הגורמת להדחקת הסיכונים בזמן אמת. רק לאחר אובדן הכספים, במבט בדיעבד, נראים הסיכונים ברורים ומפורשים מכפי שנראו בזמן אמת, ולעתים תוך הפניית אצבע מאשימה, בצדק או שלא בצדק, כלפי הסוחר.

שתי עבירות עיקריות בפרשיות הונאה
בפרשיות מסוג הונאת משקיעים מיוחסות לנאשמים בדרך כלל שתי עבירות עיקריות.

העבירה האחת היא קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, שהעונש המרבי בגינה, בנסיבות מחמירות, הוא חמש שנות מאסר. ניתן להרשיע בעבירה זו כאשר מוכח שהוצגו למשקיעים מצגים כוזבים, דהיינו טענות שהטוען אותן ידע או האמין שאינן אמת ואשר בעקבותיהן התקבלו כספי ההשקעה. בהקשר זה יש לתת את הדעת כי לא כל הבטחה לתשואה של כספי ההשקעה תיחשב כמצג שווא ומרמה, שכן ניתן להעלות על הדעת נסיבות בהן הנאשם האמין בתום לב בזמן אמת בהצלחת השקעתו. כמובן שהדברים תלויים בנסיבות כל מקרה כפי שיוכחו בבית המשפט.

העבירה השנייה היא עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין, שהעונש המרבי בגינה הוא שבע שנות מאסר. בשונה מעבירת הגניבה הקלאסית, הנעשית ללא הסכמת הקורבן (ומכונה "נטילה ונשיאה"), עבירת הגניבה בידי מורשה מתאפיינת בקבלת הרכוש, הנכס הנגנב בהסכמה (למשל כספי ההשקעה) ועשיית פעולות בו השונות מהמטרה שלשמה ניתן. עבירה זו מתמקדת לפיכך בהפרת יחסי האמון שנוצרו בין הצדדים, כאשר חריגה מגדרי ההרשאה שניתנה למקבל הכספים לעשות שימוש בהם - תיחשב כעבירה. אף כאן, נדרש כמקובל יסוד נפשי לביצוע העבירה, שמתבטא בכוונה לשלילת קבע של הכספים. עם זאת, כדי לענות לטענות שהעלו נאשמים שנטלו כספים והתכוונו להחזירם, נקבע כי אין די באמונה סובייקטיבית אלא יש להראות יכולת ואפשרות מעשית להחזיר את הכספים.

קו גבול מטושטש
הכניסה לצבע הפלילי ברורה יותר כאשר כספים שניתנו במוצהר לצורכי השקעה לא הושקעו כלל, וניטלו לכיסו הפרטי של הנאשם או לצורכי החברה.
לעתים, עת מוכח כי דובר בהלוואה ולא בהשקעה יש בכך ליטול את העוקץ מטענת הגניבה. האחריות הפלילית פחות ברורה כאשר מדובר בכספים שהושקעו אולם הופסדו, ומתגלעת מחלוקת לגבי נסיבות העברתם לידי הסוחר, למשל, עת נטען כי הועברו תחת מצגי שווא או מרמה לגבי התשואות שיתקבלו. קו הגבול במקרים אחרונים אלה בין אחריות של הסוחר במישור האזרחי, כגון רשלנות מקצועית בגין השקעה כושלת, לבין אחריות בפלילים, הנו לעתים מטושטש ועשוי לספק כר רחב למחלוקת בין הצדדים בבית המשפט.