בימים אלו עלה לסדר היום התקשורתי עניינו של הנאשם ברצח בבר-נוער, חגי פליסיאן, בהקשר של זכויות עצורים. אחיו של חגי נהרג בנסיבות טרגיות תוך שנפל מפיגום באתר בניה ובקשתו של חגי לצאת ללוויה נדחתה על ידי בית המשפט.
בהחלטה שניתנה בבית המשפט העליון במסגרת רע"ב 8044/05 מדינת ישראל נ' אפרים בן שוחט (כב' השופטים א' א' לוי, ע' ארבל, ס' ג'ובראן), הורה בית המשפט העליון להוציא את המשיב שם לברית המילה של בנו על אף שהיה עצור עד תום ההליכים בעוון ביצוע עבירות של קשירת קשר לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וייצור סכין.
חזקת החפות מול מסוכנות לכאורה
קיימת בעייתיות מאד גדולה בהתייחסות לעצורים אשר טרם נגזר דינם והם בבחינת חפים מפשע. חזקת החפות אינה אמירה ריקה מתוכן, ויש לתת משקל לעובדה שאדם נעצר עוד טרם נקבעה אשמתו, אם לצרכי חקירה ואם לאחר הגשת כתב אישום.
לא בכדי קובע סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 כי לא יינתן צו למעצר עד תום אלא אם כן:
"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה".
גם בית המשפט העליון הורה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי יש לממש את הוראת החוק ולבחון שחרור גם כאשר עסקינן בעבירות חמורות.
במציאות היומיומית של ההליכים הפליליים נאשמים רבים, ואולי ניתן אף לומר רבים מידי, מוצאים עצמם עצורים משך חודשים ארוכים עד לתום בירור משפטם כאשר הם בחזקת חפים מפשע.
מידי פעם גם שומעים על מאן דהוא שהיה עצור חודשים ולעיתים שנים, ולבסוף הוכרע דינו והוא זוכה. הדעת לא יכולה לסבול מצב שכזה.
תנאי מעצר
עובדה נוספת אשר גם היא לא נתפסת ואינה הגיונית היא תנאי מעצרם של עצורים אל מול אסירים. לכאורה אמור הדבר היה להיות לפחות שווה וללא אבחנה. בפועל, תנאי מעצרם של עצורים שטרם הוכרע דינם או שהם עצורים לצרכי חקירה קשים שבעתיים.
תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז – 1997 מסדירות את תנאי החזקתם של עצורים.
במסגרת התקנות הסדיר המחוקק תנאים אשר אמורים לשמור על צלם אנוש של אלו אשר מוחזקים ואשר טרם הוכרע דינם. בפועל, אנו נתקלים באופן קבוע בתנאים אשר אינם עומדים בהתאמה לאלו שנקבעו בתקנות.
ידוע גם שלמעלה מ - 70% מהתיקים של אלו אשר נעצרים על ידי המשטרה ובבתי המשפט לצרכי חקירה נסגרים, ולא מוגש בהם כתב אישום.
השפלה וביזוי
מחד, ניתן לומר כי המערכת פועלת כראוי, וכי עדיף שהתיקים יסגרו מאשר יוגשו כאלה שאין בהם מספיק ראיות להרשעה, ואולם, מאידך, מה לגבי כל עשרות אלפי האזרחים אשר טראומת המעצר לא עוזבת אותם והם סוחבים את תחושת ההשפלה והביזוי עד סוך חייהם, כאשר התיק נגדם נסגר?
עובדה זאת כשלעצמה מחייבת רגישות מיוחדת והתייחסות שונה מזו בה אנו רגילים היום.
כל אדם יכול להגיע יום חשוך אחד למצב בו הוא מאבד את חירותו ולו למספר שעות או ימים, ועלינו כחברה לדאוג שגם בשלב זה של מעצר לא יאבד צלם האנוש.
עוד בנושא:
