לאחרונה ביהמ"ש העליון דן במסגרת ערעור בשאלת התוקף המשפטי של זיכרון דברים שנחתם בין צדדים. נקבע, כי בתנאים מסויימים מדובר בחוזה מחייב.
בהמשך לכך, להלן נבהיר מהו חוזה מחייב, זיכרון דברים ומה קובעים החוק והפסיקה בעניין זה.
תכופות אנו שומעים על שימוש במונח "זיכרון דברים", אשר על פי הנורמה הנוהגת ותפיסתו של האדם הפשוט, מדובר במסמך ביניים, בלתי מחייב, ואשר תוקפו מוגבל עד לחתימה על הסכם.
האמנם כך? האם אכן זיכרון דברים אינו אלא שלב גישור טרום חוזי, או שמדובר בהסכם מחייב לכל דבר?
כדי לענות על השאלה מהו בעצם אותו זיכרון דברים, מה יסודו הנורמטיבי ומה תוקפו המשפטי כלפי הצדדים לו, עלינו לבחון תחילה חוזה מהו.
סעיף 1 לחוק החוזים מגדיר לנו כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול.
בפשטנות ניתן לומר, אם כן, כי חוזה מתגבש כאשר ראובן מציע לשמעון שעונה מצדו, מסכים אני.
מבחן כפול
כדי שחוזה ייחשב כמחייב, מעמידו בית המשפט במבחן כפול:
בראשון בוחן את אומד (גמירות) דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה, כלומר האם המדובר במפגש רצונות להיקשר זה עם זה. בשני בוחן בית המשפט את מסוימותו, כלומר האם קיימים בו הפרטים החיוניים להסכם (סכומים, מועדים וכיו"ב).
בבחינת הפסיקה המושלת בשאלה זו, ניתן להבחין בנקל כי בתי המשפט בישראל, ראו בתנאים אלו כבכלים שלובים וריככו אותם עם השנים, כך שגם כאשר הצדדים לא הגדירו את התנאים החיוניים לעסקה, עדיין ייתכן וינתן תוקף מחייב להסכם, וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל.
לענייננו,יובהר כי המונח "זיכרון הדברים" הינו יציר "מנהג בני האדם", ואין לו כל אזכור או הגדרה בחוק החוזים.
בשורה ארוכה של פסקי דין, דן ובחן בית המשפט שאלה זו, וקבע כי צדדים העורכים הסכם מוקדם בכתב (זיכרון דברים) ומסכימים במסגרתו לחתום על חוזה בשלב מאוחר יותר, מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת. יחד עם זאת וכאן הדגש, מוסיף בית המשפט וקובע כי חזקה זו ניתנת לסתירה.
מגמת הפסיקה בעניין זה מעלה כי על פי רוב ייטו בתי המשפט לסתור את החזקה. לשון אחרת, יראו בו כהסכם מחיב לכל דבר, וזאת על בסיס המבחנים שמנינו קודם לכן (גמירות דעת ומסוימות).
בית המשפט העליון עוד בשנת 1979 (הלכת רבינאי) קבע, כי כל חוזה מוקדם (ולענין זה גם זיכרון דברים) ייבחן לפי השיקולים של הצעה וקיבול.
נוסחת הקשר
יחד עם זאת, כדי לבחון את תוקפו האוטונומי של זיכרון הדברים, או את כפיפותו להסכם שיבוא לאחריתו, קבע בית המשפט מבחן שנקרא "נוסחת הקשר".
נוסחת הקשר מקומה לבחון את התקיימותו של הקשר שבין זיכרון הדברים לבין ההסכם, ובתוך כך לבדוק האם הצדדים, בלשון זיכרון הדברים, נתנו לו מעמד עצמאי, או שראו בו כשלב ביניים עובר לחתימה על חוזה.
דבר זה נלמד מתוכן החוזה ומלשונו, כך למשל ייבחן האם זיכרון הדברים מתייחס לזמן עתיד, כמו "יקבע בתנאים שיפורטו בהסכם שיחתם אצל עו"ד", "בכפוף לאמור בהסכם" וכיו"ב, או שמא נאמר כי הפגישה אצל עורך הדין הינה לצורך סגירת הקצוות וחתימה, דבר אשר עשוי להעיד על פורמליות גרידא ועל תוקפו האוטונומי והמחייב של זיכרון הדברים.
אחריתו של דבר, הסכם מחייב הינו כזה שמתקיימים בו שני היסודות המנויים לעיל, ובצרוף נוסחת הקשר, אין נפקא מינה אם נקרא "זיכרון דברים" או בשם אחר. זאת, חרף ההנחה הרווחת, לפיה ללא חוזה מאוחר לזיכרון הדברים, ניתן יהיה בנקל להשתחרר ממנו.
גם כאשר זיכרון הדברים מעצם טיבו הינו חלקי ונעדר את אותה "מסויימות", בית המשפט כאמור קבע כי פרטים חסרים ניתן להשלים לפי כל דין ונוהג, וכל זמן שיש את תנאי המינימום להגדרתה של עסקה, הוא יראה בו כחוזה לכל דבר. זאת מתוך הנחת היסוד לפיה כאשר צדדים מנוגדים נקשרים בהסכם – הסכם הוא, ואף לא משנה אם נעשה בכתב או אם לאו (למעט בעניין מקרקעין, שם דרישת הכתב הינה קונסטיטוטיבית לפי חוק במקרקעין).
עיננו הרואות, כי מנהג ישראל אינו בהכרח דין הוא. במענה לשאלה שהועלתה בפתח המאמר, יש לומר כי זיכרון דברים ככלל, על פי דיני החוזים, הינו הסכם מחייב לכל דבר וענין, וזאת בהתבסס על שני יסודותיו של החוזה המחייב ולאורה של נוסחת הקשר.
עוד בנושא:
זיכרון דברים - כיצד לנסח אותו בצורה הטובה ביותר?
*עו"ד שי אליאב ממשרד גינדי – כספי, ראש מחלקת תמ"א 38
