בימ"ש השלום בבאר-שבע דן בתביעת רשלנות רפואית. התובע, יליד ינואר 1960, נפל בעת שחזר לביתו מעבודתו. אירוע הנפילה היה ביום 23.6.2000- מעט יותר מ-6 שנים קודם שהגיש תביעתו.
התובע הגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע בשעה 23:30. בתעודת השחרור שלו מבית החולים נכתב בין היתר ש: "בצילום אין עדות לשבר או פריקה, הסתיידות". התעודה חתומה ע"י רופא, שאז היה מתמחה לקראת קבלת תואר של "מומחה" באורטופדיה.
בדיעבד התברר, שאבחנה זו הייתה שגויה, שכן לאמיתו של דבר, התובע סבל מנקיעה אחורית של כתף שמאל. התובע עבר ב- 22.7.2000- חודש אחרי התאונה- ניתוח בהרדמה כללית, שבו תוקן הליקוי שנגרם בנפילה.
העילה: אבחנה שגויה
עילתה של התביעה היא אותה אבחנה שגויה מיום 23.6.2000.
לטענת התובע, הרופא בחדר המיון יכול וצריך היה, בהתבסס על צילומי הרנטגן שנעשו, לאבחן שבפניו נקיעה אחורית של הכתף, והיה עליו להציע לו טיפול מיידי.
סטנדרט רפואי מרופא סביר
השופט ישעיהו טישלר דן בשאלה מהו הסטנדרט הרפואי שיש לדרוש "מהרופא הסביר". האם יש לקבל את העמדה לפיה אילוצי המציאות מכתיבים את הסטנדרט של הטיפול הרפואי, או שמא יש מקום להציב רף גבוה יותר של רפואה.
השופט טישלר ציין בפסק הדין, כי קביעת הסטנדרט של טיפול שחולה מקבל בבית החולים הוא עניין נורמטיבי המסור לשיקול דעתו של בית המשפט. כל חולה, בכל מוסד רפואי, זכאי לקבל טיפול רפואי בסטנדרט סביר. אין לקבל טענה של מוסד רפואי, כאילו המגבלות הטבעיות הקשורות בתפקודו של רופא זוטר הן חלק מאילוצי המערכת ושצריך להשלים איתן. קיימת צפייה סבירה, שגם אם רופא זוטר טעה, המעטפת המגוננת עליו והמבקרת את עבודתו, תדע לתקן טעות בתוך זמן סביר.
השופט קבע, כי אם מערכת רפואית תפקדה בסטנדרט רפואי הנופל מסטנדרט סביר – "מקבילית הכוחות" צריכה לפעול כך, שבית החולים ישא בעלויות הנובעות. ודאי שאין להטילן על החולה.
קשר סיבתי
מסיבה זו נקבע שאכן בית החולים סורוקה התרשל בעת אבחונו של התובע. יחד עם זאת גם נקבע, כי לא התקיים קשר סיבתי בין רשלנותו של בית החולים לבין מרבית נזקו הנטען של התובע.
נפסק, כי לתובע נגרם בכל זאת נזק יחסית מצומצם, המתבטא בסבל מיותר שנגרם לו בתקופה של חודש. שאר נזקו הנטען של התובע, אינו נובע מרשלנותו של בית החולים. כיון שמדובר בנזק שאינו ממון שנגרם בתקופת זמן מוגדרת בלבד – קשה להעריכו. על כן נפסק כי הפיצוי הראוי על כאב וסבל זמני שכזה הוא בגבולות 10,000 ₪.
בנסיבות העניין, כשעיקר התביעה נדחה, וגם בהתחשב בכך, שהתובע האריך את הדיון שלא לצורך – לא נפסקו לתובע הוצאות.
(ת"א 6218-06 ביטון נ' שירותי בריאות כללית-קופ"ח)
