בכנסת עובר חוק לשינוי כללי הענישה בגין נהיגה בשכרות. החוק קובע כיום, כי מי שנוהג בשכרות- נהג שנמדדו אצלו ריכוז של מעל 50 מ"ג אלכוהול בבדיקת דם ומעל 240 מ"ג בבדיקת נשיפה, דינו פסילת הרשיון לשנתיים, פסילה על תנאי, מאסר על תנאי וקנס. (בשל שולי ביטחון בדיוק מכשיר הנשיפה, האכיפה מתהצעת אך ורק מ- 290 מ"ג ומעלה).
עד כה לא היה קשר לכמות האלכוהול.
מדרג ענישה בהתאם לכמות האלכוהול
כיום מציעה הכנסת תיקון לפקודה אשר ייצור מדרג של ענישה בהתאם לכמות האלכוהול בגוף הנהג.
המדרג המוצע קובע רף של ענישה שיחל בשישה חודשי פסילה מינימאליים למי שהסטיה מהרף תהיה נמוכה ועד מעל לשלוש שנים לסטיה גבוהה.
אין מחלוקת, שנהיגה בשכרות הינה עבירה חמורה, מהחמורות שיש בדיני התעבורה. הבעייתיות מתעוררת כשהמדינה קובעת ענישה דרקונית, ללא שיקול דעת אמיתי לשופט. המדרג המוצע יוצר מצג כאילו יש "שיפור" בדרקוניות החוק, אך מעשית לא כך הדבר.
אמנם החוק מאפשר סטיה של השופט מעונשי מינימום במקום שהוא מוצא הדבר מתאים, בנימוק החלטתו. אך מדובר שיקול דעת אשר ניתן במשורה ולרוב כאשר הרף המינימאלי גבוה, לא יקל השופט הממוצע את העונש אל מתחת למינימום, וגם אם יקל הרי שמדובר במעט מאוד.
המדרג החדש מתחשב בכמות, אך זהו שיקול ענישה אחד מיני רבים ולטעמו של הכותב לאו דווקא החשוב מביניהם.
ויוסבר: כמות האלכוהול הינה מדד קל לשופט. כאשר מגיעים נהגים עם תוצאות אסטרונומיות, בית משפט לרוב נותן על כך את הדעת מבלי להדרש למדרג (כך גם לרף הנמוך). חידוד לנקודה אפשר למצוא באמירה של אחת השופטות המחוזיות באחד הערעורים, כי הרף המינימאלי יהווה ענישת מינימום וכל חריגה שווה תוספת על המינימום, בהתאם לחריגה.
בראש ובראשונה: נסיבות הנאשם
לטעמו של הכותב, שיקולי הענישה העיקריים צריכים להתבסס על נסיבות הנאשם- עברו, נסיבותיו האישיות ורק לאחר מכן נסיבות המקרה - הכמות, השפעת האלכוהול על הנאשם, אשר מתבטאת בדו"ח המאפיינים אותו הוא עובר (עליו יש לכותב ביקורת אחרת אשר נובעת מההכשרה שהשוטרים לא עוברים באמת לערוך בדיקה שכזו), מיקום העבירה וכד' ובאיזון שבין ההגנה על אינטרס הציבור להגנה אל מול השפעת העונש על הנאשם.
ענישה דרקונית
הכותב קורא לענישה המוצעת דרקונית, שכן יש לזכור, כי מי שנשלל רשיונו מעבר לשנה, ייאלץ לעשותו מחדש, תאוריה וטסט.
עונשי מינימום דרקוניים יוצרים רף ענישה המתעלם מנסיבות הנאשם. מדרג הכמות המוצע מתעלם מכך שתוצאה גבוהה לכאורה תלויה במשתנים פיזיולוגיים רבים, ותלויה בזמני מדידה.
פועל יוצא של הצעת החוק הוא למעשה הבעת אי אמון במערכת המשפט. השופטים למעשה די כבולים.
הרתעה לא אמיתית
ההגיון ברור, יצירת הרתעה. אבל המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, שענישה מחמירה לא מסייעת, לא למלחמה בקטל בדרכים ולא בהרתעה ממשית. לראיה, הקנס בגין שימוש במכשיר טלפון נייד בעת נהיגה הוא הגבוה בקנסות של דוחות ברירת המשפט - אלף ש"ח. כולם יודעים זאת ועדיין, אנשים רבים שולחים מסרונים או משוחחים במכשיר הנייד בעת נהיגה.
מדובר בפיתרון הקל. במקום להפנות משאבים לחינוך, לימוד נהיגה אמיתי, הדרכת נכונה, מייצרים גורם מרתיע ומפחיד. ההרתעה הזו עובדת בדרך כלל על אלה שגם כך נזהרים ולא על הנהגים הבעייתיים באמת.
לסיכום, יש צורך בענישה מחמירה, אך אסור שהענישה תהיה דרקונית וללא הבט של נסיבות הנאשם. היה עושה טוב המחוקק, אילו היה מתיר את הרף על חצי שנה ללא מדרג ונותן אמון במערכת בכללותה.
עוד בנושא:
כל מה שרציתם לדעת על נהיגה בשכרות
