בימ"ש השלום בחדרה דן בתביעה העוסקת בעיקרה בשאלה אם נשללה בידי הנתבעים, או לפחות נפגעה, זכות היוצרים של התובעת במבנה היקב נשוא ההליך, דרך כלל וביתר שאת בכל האמור בזכות המוסרית. בלב ההליך ניצבת שאלת זיקתה של התובעת למבנה האמור, ליקב המצוי בו ולתכניות על-פיהן הוקמו, כמו גם שאלת היריבות בינה לבין הנתבעים וזיקתם של הנתבעים לעילות שנטענו בכתב-התביעה.
השופטת קרן אניספלד דחתה את תביעתה לסעד כספי בסך 800,000 ₪ של מעצבת אשר הציגה עצמה כאדריכלית, בגין פגיעה בשמה הטוב וזכויות היוצרים שלה , כאשר הנתבעים (בעלי כרם אמפורה), אותו לדבריה תכננה והגתה מראשית, לא הציגו אותה כאדריכלית הבניין אלא אדריכל מאיטליה, שהחל בעבודה ולדבריה היה יועץ טכני בלבד לאחר שקיבלה את המשימה לידיה. כן נדחתה תביעתה לצו עשה לתקון הפרסומים. התובעת חוייבה בהוצאות ההליך בגין ניהולו במידע חסר ובניתוק מהעובדות לאשורן.
התובעת התלוננה על פרסומי הנתבעים (כך לדבריה) בעיתונות ובאתר האינטרנט שבהם לא הוזכרה או שהוזכרה כמי שהצטרפה לצוות ולא היתה הבלעדית.
במהלך בירור התביעה (כולל הגשת כתב תביעה מתוקן לאחר שהנתבעים טענו כי אינה אדריכלית) עלה כי התובעת אינה אדריכלית אלא מעצבת.
במקצועה זה לא היתה רשאית לתכנן את המקום ואף את תוכניות הבניה הגישה בידי אחר שהיה מוסמך לכך על פי חוק בהיותו מהנדס רשום.
כרם אמפורה - המשמש גם כיקב וגם כמרכז מבקרים הוקם במטרה להיות מקום ליצור יין. לשם הקמתו נערך חוזה בין חברת מקורה וכרם אמפורה.
בעלי הכרם פנו לאדריכל האיטלקי שאת עבודתו ראו וממנו התרשמו והוא אף הגיע לישראל וערך תוכניות ראשוניות של היקב. את התוכניות היה צריך להתאים לקרקע, לחוקי התכנון והבניה ולהיות בפיקוח בעת הביצוע ובדיוק לשם כך ורק לשם כך- כפי שקבעה השופטת אניספלד – נשכרה התובעת.
ביהמ"ש קבע, כי הוכח בחוות הדעת הרבות שהוגשו, כי התובעת השתמשה בתוכניות האדריכל האיטלקי, תוך שהיא משנה את כיוונן וזוויותיהן ועורכת בהן שינויים בהתאם לאילוצי חוקי התכנון והבניה (כמו הקטנת השטח הבנוי למשל).
לא היתה כשירה לתכנן
אולם, בכל הנוגע למקוריות התכנון נקבע כי התובעת לא היה כשירה חוקית לתכנן מבנה כזה, הסתמכה על תוכניות האדריכל ברמה של בחירת מיקום הבניין במקרקעין (שלכאורה לא היתה חייבת לבחור באותו מיקום לבניין כמו שבחר האדריכל האיטלקי אלא היתה יכולה להציבו בכל מקום אחר) ולא היתה בעלת ידע בהקמת יקב מקצועי ולשם כך נסעה לאיטליה להדרכת האדריכל האיטלקי גרסו במימון הנתבעים.
נפסק, כי די היה בכך כדי לדחות את התביעה ולקבוע שלתובעת אין ולא היו כל זכויות יוצרים או זכות אחרת כפי שנטען בכתב התביעה.
לא היה בפרסומים דבר לא נכון
מעבר לכך נקבע, כי גם מעיון בפרסומים שלגביהם טענה התובעת, לא היה בהם דבר שאינו נכון. הפרסומים דיברו על היקב עצמו ובעניין זה הוכח, כי לתובעת לא היתה תוספת לעבודת האדריכל האיטלקי וזאת בהבחנה מהמבנה עצמו. בפרסום שהתייחס לכל המבנה הוזכרה התובעת כחלק מצוות וכך היה.
כמו כן התובעת לא הוכיחה נזק משלא הוכיחה כי עבודות נוספות בתחום מבנה יקב לא ניתנו לה או שהוצעו לה בכלל בגלל ומשום שלא פורסמה כמתכננת כרם אמפורה.
בעקבות האמור, נדחתה התביעה לתשלום כ-800,000 ₪ והתובעת חויבה בהוצאות.
