ביום 3/11/2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בתביעת דייגי הקישון. כזכור, מדובר בתביעות של 50 דייגים, כנגד המפעלים אשר במשך שנים הזרימו שפכים לנחל הקישון, בטענה שחשיפתם לשפכים גרמה להם לחלות במחלות, בעיקר גידולים סרטניים. התביעות נדונו במאוחד בבית המשפט המחוזי בחיפה.
בפסק דין אשר משתרע על 227 עמודים, דחה בית המשפט את התביעות. בדומה לדעת הקהל שנשמעה לאחר שנדחתה התביעה האזרחית של לוחמי השייטת, גם כאן מרגע שפורסם פסק הדין, אנשים שואלים כיצד הדבר ייתכן?
היכרות עם התיק, עיון בחוות הדעת וניתוח העובדות אשר נקבעו על ידי בית המשפט, מלמדים שאין כאן הפתעה. נטיית הלב הינה כמובן עם מי שחלה ועם משפחות הנפטרים, אולם הדבר אינו מספיק להוכחת תביעה.
בתיק זה התקיימו 225 ישיבות של בית המשפט, ונכתבו כ- 23,500 עמודי פרוטוקול. קשה להגיד שלא נשמעה, עד תומה, עמדתו של מי מהצדדים. ומה הן העובדות כפי שכתב בית המשפט?
"חשיפה דרך התקשורת"
פרסום דו"ח ועדת שמגר והידיעות התקשורתיות על תביעות לוחמי השייטת, האירו את עיני הדייגים בנוגע לאפשרות שמחלותיהם פרצו עקב חשיפה לחומרים שהוזרמו לקישון. כך קרה, שבמסגרת התביעות התקבצו גם תובעים שעיקר עיסוקם ומרכז חייהם לא היו במי הקישון. 10 מבין התביעות נדחו כבר במהלך שמיעת הראיות ובהסכמת אותם תובעים, לאחר שנחקרו על גרסתם. בית המשפט אף הרחיק לכת וקבע, ש"חלק מהתובעים נחשפו למי הקישון בעיקר דרך התקשורת".
במסגרת חוות הדעת שהגישו התובעים בתחילת הדיון בתיק, נטען שבקרב דייגי הקישון נמצא עודף תחלואה של פי 30 עד 40 מהתחלואה הצפויה באוכלוסייה הכללית. ככל שהתקדם הדיון בתיק, התברר שלטענה זו אין ביסוס, והתובעים ניסו את כוחם בהוכחת הקשר הסיבתי, במסגרת תאוריות אחרות.
כשהוגשה התביעה, טענו התובעים שבמעגן הדייג בקישון פעלו לאורך השנים 265 דייגים והיה מי שטען שהיו רק 189 דייגים, כך שהדייגים החולים, מהווים רוב מכריע מתוכם. התברר בבית המשפט, שבאזור פעלו קרוב ל- 2,000 דייגים במשך השנים הרלוונטיות.
פער בין הטענות לעובדות
התובעים טענו, כי במעגן הדייג של הקישון נלכדו כמויות גדולות במיוחד של חומרים מסרטנים ורעילים, ושמהמים עלו לאויר נדיפים רעילים, כולל חומרים מסרטנים, שריחפו מעל המים ובאויר המעגן בצורת תרסיסים. התובעים טענו, כי במשך כל שנות שהותם במעגן הדייג בקישון, ביצעו עבודות אחזקה ותיקונים שחייבו אותם לרדת למים, וכי במשך שנים, נחשפו הן במים, והן דרך האוויר, לחומרים הרעילים. במהלך החקירות התגלה "פער עצום" (בלשונו של בית המשפט) בין הטענות העובדתיות של התובעים לבין העובדות. התברר שבין התובעים נמנים גם דייגים מעכו, מיפו ומאשדוד. התברר שבין התובעים יש כאלה שעסקו בדייג כתחביב בלבד, כאלה שעסקו בדייג לעתים נדירות ועבדו בעבודות קבועות אחרות, וכאלה שעזבו את המקצוע לפני שנת 1970, השנה שעד אליה היה הקישון נקי.
התברר, שאותם תובעים שעסקו בדייג ובעבודות נוספות בכלי שייט שפקדו את מעגן הקישון, ניהלו אורח חיים שכלל עבודה בחשיפה לשמש, למנועי דיזל, תזונה בלתי בריאה, עישון כבד של סיגריות וחומרים נוספים ושתיית אלכוהול. כל אלה, כך סבור בית המשפט, ייתכן שתרמו למחלות בהן לקו חלק מהעוסקים בתחום.
העדר קשר סיבתי
בדיקת העבר הרפואי של התובעים העלתה, שאיש מהם לא הציג בעבר תמונה המתאימה להרעלה, כפי שצפוי אצל מי שנחשף לחומרים מזיקים בריכוזים גבוהים. בית המשפט הסיק מכך, בהתאם לחוות דעת מומחים, שיש בכך כדי להצביע שהתובעים לא נחשפו לרמות גבוהות של החומרים הרעילים. המומחים מטעם הנתבעים הסבירו, שחשיפה עורית, אשר התובעים טענו שהתקיימה אצלם, הינה הפחות מסוכנת מכל אופני החשיפה, ושיעור החדירה של החומרים הרלוונטיים דרך העור הינו אפסי.
קצרה כאן היריעה מלתאר את כל ממצאי פסק הדין. די אם נאמר, שהעובדות כפי שהתבררו, הובילו את בית המשפט לקבוע, שלא הוכח קשר סיבתי בין החומרים שנטען שהיו במי הקישון, לבין מחלות התובעים.
האם נכון לפטור את המפעלים מחבות?
מחד, מדובר בפסק דין אשר מתבסס על דיני הראיות, בהתאם לממצאים ולעובדות כפי שקבע בית המשפט. מאידך, יש לזכור שטענת הנתבעים, לפיה שכיחות המחלות בקרב הדייגים דומה למצב באוכלוסייה הכללית, לא בהכרח פוטרת מחבות את המפעלים המזהמים. הרי כולנו אוכלים את הדגים, ואם כולנו חולים, כמו הדייגים, האם יש בכך כדי להעיד שמחלות הדייגים אינן נובעות מזיהום מי הקישון ?
*עו"ד ארז שניאורסון, ראש משרד שניאורסון ושות', עוסק בתביעות ביטוח ונזיקין.
