לאחרונה ניתן פסק דן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת אספרנצה אלון) בו בית המשפט נעתר לבקשתו של חסוי (אשר הוגשה באמצעות אביו ואחותו מכוח מינויים כאפוטרופוסים לחסוי) הסובל מ"סכיזופרניה פרנואידית" , ואפשר ביצוע הליך רפואי כירורגי של שאיבת זרעו לטובת הליך של הפריה חוץ גופית כדי להביא לעולם ילד משותף לו ולאשתו.
המדובר היה בזוג נשוי במשך פרק זמן של שמונה שנים, כשבמשך שש שנים ניסו להביא ילד משותף לעולם, ללא הצלחה. ניסיונותיהם כללו טיפולי פוריות שכשלו, ובסופו של דבר הומלץ לחסוי על-ידי רופאיו לעבור הליך כירורגי של שאיבת זרע.
פנייה לבית המשפט בבקשה לאשר פעולה כירורגית כזו או אחרת בגופו של חסוי הינה מחויבת המציאות, כשליועץ המשפטי לממשלה הזכות להביע את עמדתו.
המלצות ועדת מור יוסף
בא כוח היועץ המשפט לממשלה התנגד לקיום ההליך הרפואי, בטענה כי אין המדובר בניתוח שמטרתו הצלת חיים. עוד נטען, כי מעבר להליך הרפואי, יש לתת את הדעת להשלכות תוצאותיו, כלומר: הבאת ילד לעולם, ועל כן יש ליישם את המלצות ועדת מור יוסף.
ועדת מור יוסף היא וועדה שמטרתה לבחון הסדר חקיקתי של נושא הפריון וההולדה בישראל, תוך מתן התייחסות לאספקטים שונים, לרבות פונדקאות, תרומות זרע, נגישות אוכלוסיות שונות לטיפולי פוריות ועוד, כשכל אלה חוסים תחת עיקרון העל המנחה של טובת הילד.
הזכות להורות - זכות טבעית?
למעשה, התנגדות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה פתחה פתח לדיון פילוסופי, שקיבל ביטוי בפסק הדין תוך הפנייה למאמרו של ד"ר צבי טריגר (רישיון הורות, מתוך זכויות הילד והמשפט הישראלי). לשיטתו של ד"ר טריגר, באופן מסורתי הזכות להורות נתפסת כטבעית, ורק כאשר בני זוג נדרשים להתערבות רפואית חיצונית הם נחשפים לבחינה פולשנית ומדוקדקת מצד המדינה. אי הפריון מבטל את הזכות לפרטיות ובכך רישיון ההורות הוא דרישה שאכיפתה נעשית באופן סלקטיבי. בדיקה מראש של הכשירות במטרה למנוע נזק שעלול להיגרם מופעלת סלקטיבית, ומפלה בין בני זוג פוריים לבין בני זוג שאינם פוריים.
הלכה למעשה, הגם ששאלה זו התעוררה בפסק הדין, בית המשפט לא נדרש להכריע בה, מאחר שנסיבות המקרה הספציפי שנדון בפסק הדין, עלו בקנה אחד עם כשירות בני הזוג לשמש כהורים כמו גם עם עיקרון טובת הילד העתידי.
הסכמה מדעת
נסיבות המקרה נבדקו באופן קפדני. לבית המשפט הוגשו שני תסקירים מטעם המחלקה לשירותים חברתיים, שבחנה את משפחת החסוי, את נכונותה לעזור בגידול הילד לכשיוולד, את הקשר האינטנסיבי של האב עם בנו החסוי, את חיי המשפחה היציבים של החסוי ורעייתו ואת רצונם להפוך להורים, וכן ניתן משקל רב לעובדה כי החסוי נתן הסכמתו מדעת לביצוע ההליך הרפואי ולהמשך טיפולי הפוריות. התרשמות פקידי הרווחה הייתה חיובית ביותר, ובסופו של דבר הומלץ לאשר את ההליך הכירורגי ולסייע לבני הזוג להביא ילד משותף לעולם.
פסק הדין התייחס אמנם לכך, כי הזכות להורות הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד, ואכן נקבע כי ההליך הכירורגי יבוצע, אלא שכאמור, נסיבות המקרה עלו בקנה אחד עם המלצות פקידי הרווחה שקבעו כי בני הזוג יהיו מסוגלים להעניק לילד העתידי את כל מחסורו, וכלשון פסק הדין: להבטיח כי טובת הילוד "מוגנת ומסופקת".
נסיבות שונות - תוצאה שונה?
ספק לדעת הכותבת, אם אותה התוצאה הייתה מתקבלת לו היה מדובר בנסיבות קצת שונות, אפילו במעט. למשל – במקרה בו הצדדים לא התברכו במערכת משפחתית תומכת והיה עליהם לגדל את הילוד בכוחות עצמם, או במקרה בו מצבו של החסוי היה יציב פחות.
הכותבת סבורה, כי אז היה מתעורר קושי אמיתי, ואף על-פי שהזכות להורות נקבעה כזכות יסוד במשפט הישראלי, בית המשפט יידרש תמיד לבחון את טובת היילוד ולתת לכך משקל מכריע ועדיפות על כל שיקול אחר, וכפי שניסח זאת היטב ד"ר טריגר במאמרו: "לגבי הורות שאינה מושגת בדרך הטבע עשויה להתעורר בכל חריפותה שאלת הזכות להורות".
